היה היה איש, מספר לנו התלמוד, שאשתו נפטרה בזמן הלידה. האיש היה עני כל כך שלא היה לו כסף לשכור מינקת לתינוק שנולד. ואז התרחש נס ובחזהו של האיש צמחו זוג שדיים מתפקעים מחלב. אמר ר' יוסף: כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.
הסיפור, שמובא במסכת שבת דף נג', מייצג שתי גישות מנוגדות לגבי תפיסת הנס במחשבה היהודית. הגישה הראשונה רואה בנס אישור למציאות כוח עליון שמסוגל לשנות סדרי עולם, להתערב בחוקי הטבע ולעקם את המציאות הטבעית בהתאם לרצונו. הגישה השנייה מאמינה שהחכמה האלוהית מתגלמת בחוקי הטבע עצמם. על פי גישה זו מה שהופך אירוע מסוים לנס, מצוי בעיני המתבונן. ברצותו בוחר לנתח את האירוע כצירוף מקרים שרירותי ונעדר כל משמעות, וברצותו חווה אותו כחלק מתכנית של מספר סיפורים יודע כול, ששתל את האירוע במקום ובזמן מסוים בכוונת מכוון. בדומה למשפט ידוע שאמר אלברט איינשטיין: "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".
לשתי התפיסות המנוגדות לגבי מהות הנס היו נציגים בכירים בהגות היהודית. בין המפורסמים שדגלו ברעיון התערבות האל בחוקי הטבע היו הרמב"ן ור' יוסף, כפי שראינו בסיפור התלמודי. את העיקרון שרצון האל מגולם בחוקי הטבע מייצג באופן מובהק ביותר האמורא אביי והרמב"ם הגדול, שטען שדברים הנתפסים כנסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע. לאמור, התרחשות ניסים היא חלק מהמציאות הטבעית, ומה שהופך אותם לניסים, זו האמונה שלנו שהם כאלו.
סיפור חנוכה מספק נקודת מבט מרתקת לשינוי שהתחולל בתפיסת הנס לאורך הדורות. בסיפור עצמו יש לנו למעשה שני ניסים. האחד הוא נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, והנס השני הוא הניצחון המזהיר של המכבים על הצבאות הסלאוקים.
חז"ל, ביושבם כשרי החינוך והתרבות של העם היהודי בגלות, קבעו שמוקד החג הוא סיפור נס פך השמן. נס שמגלם בתוכו שינוי בחוקי הטבע עצמם, והוכחה להתערבות חיצונית של האל במציאות הטבעית. הסיבה לכך הייתה הרצון של חז"ל להפיח תקווה בקרב היהודים הפזורים בגלות הדוויה. בהעמדת נס פך השמן במרכז פולחן החג כמו אמרו לצאן מרעיתם שניסים יכולים להתרחש, ושאלוהים לא נטש אותם, גם אם נדמה להם שהמציאות החיצונית שחורה ומייאשת.
עם שיבת העם היהודי לארצו החזירו ראשי הציונות את נס ניצחון המכבים למרכז הוויית חג החנוכה. מאחר וניצחון המכבים על היוונים משתייך להגדרה השנייה של הנס, כלומר אינו טומן בחובו שינוי בחוקי הטבע, אנו חוזרים לנקודת המבט הסובייקטיבית לגבי הנס.
אפשר להביט על ניצחון המכבים מבעד לשתי משקפות. המשקפת האתאיסטית שרואה בניצחון המכבים תולדה של צֶבר אירועים, אשר צירופם הוביל באופן שרירותי לניצחון, או המשקפת הדתית שרואה בניצחון את ידו המכוונת של האל: "וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" כפי שכתוב בתפילת "על הניסים" אותה קוראים בבתי הכנסת במהלך החג.
בתנועה הציונית היו קולות לכאן ולכאן. החלוצים פורקי העול של העלייה השנייה והשלישית קשרו בין ניצחון המכבים לתקומת העם היהודי, וביקשו להפקיע את הנס מאלוהים ולהעבירו לאדם. לדידם, לא היה כאן נס ולא תכנית אלוהית, אלא פעולה אקטיבית של אנשים בשר ודם. גישה זו באה לידי ביטוי בשיר החנוכה המפורסם "אנו נושאים לפידים" שנכתב בשנת 1930: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ…בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר!". לעומתם, היו קולות בתנועה הציונית, שראו בניצחון המכבים, כמו גם בשיבת העם היהודי לארצו, הוצאה לפועל של התכנית האלוהית, אתחלתא דגאולה ונס קוסמי שהחזיר את היהודים להיסטוריה.
בנאום המכונן שנשא הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי קולג' יוניון במדעי הרוח, הוא הביא את הסיפור הבא: שני בחורים יושבים יחד בבר בערבות הרחוקות של אלסקה. אחד הבחורים דתי, השני אתיאיסט, והם מתווכחים על קיומו של אלוהים באותה תשוקה מיוחדת שהיא תוצאה של בערך ארבע בירות. האתאיסט אומר "תראה, זה לא שאין לי סיבות ממשיות לא להאמין באלוהים. זה לא שאף פעם לא התנסיתי בכל עניין האלוהים והתפילות. רק בחודש שעבר, מצאתי את עצמי מחוץ למחנה בסופת שלגים נוראית, ולא יכולתי לראות כלום, ולא היה לי מושג איפה אני, והיה חמישים מתחת לאפס, אז עשיתי את זה, ניסיתי: כרעתי על ברכי בשלג וצעקתי "אלוהים, אם אתה קיים, אני אבוד בסופה הזו ואני אמות אם לא תעזור לי!".
הבחור הדתי הביט באתאיסט בבלבול: "נו, אם כך, אתה בטח מאמין עכשיו", אמר, "אחרי הכל, אתה כאן, בחיים". האתאיסט גילגל את עיניו כאילו הבחור הדתי הוא טמבל אמיתי: "לא, בן אדם, מה שקרה זה ששני אסקימוסים פשוט עברו לידי במקרה, והם הראו לי את הדרך בחזרה למחנה".
האנקדוטה של וואלאס היא למעשה כל הסיפור כולו על רגל אחת. לאותה חוויה בדיוק יכולות להיות משמעויות שונות לגמרי עבור שני אנשים שונים, זאת בכפוף לתבניות האמונה השונות של האנשים האלה והדרכים השונות שבהן הם בונים משמעות מתוך חוויה. מי מהבחורים צדק? האתאיסט שראה את הצלתו כשרשרת אירועים מקריים וחסרי משמעות, או הבחור הדתי שהאמין שהופעת שני האסקימואים היא הוראה של מפיק על שמנצח על המחזה האנושי.
היופי, או במקרה זה הנס, הוא בעיני המתבונן בלבד. חג שמח!