אחד המשפטים שיהודים דתיים אוהבים במיוחד לשלוף במהלך ויכוח סוער עם חילונים הוא המשפט המצוטט עד זרא של מייסד "השומר הצעיר" ומי שנחשב לאדמו"ר החילוני של התנועה הקיבוצית, ח"כ יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות". המשפט, שהוא חלק מקולקציה של ציטוטי היבריס דתיים כדוגמת "משל העגלות הריקות" שלקוח מהשיחה המפורסמת בין החזון איש ודוד בן גוריון ו-"חילונים הם גויים דוברי עברית" של האלוף במיל' יעקב עמידרור, משקף רצון לגמד את בר הפלוגתא החילוני, כמו גם שאיפה כנה להתפלמס עם יריב הבקיא בהוויות אביי ורבה, אחד שלומד גמרא בשבת בעודו מעשן סיגריה.
נקודת מוצא זו היא הזדמנות טובה לבדוק מה מספרת לנו ההיסטוריה של הכופרים היהודים, ובעיקר לברר כיצד קיבלה הקהילה היהודית הדתית את הכופרים הראשונים שהופיע בפתח דלתה בראשית העת החדשה.
אוריאל דה-קוסטה נולד בסביבות שנת 1590 למשפחת אצולה עשירה ומיוחסת בעיר פורטו (העיר שנתנה את שמה לפורטוגל). עם צאתו לעולם העניקו לו אביו הקתולי ואמו היהודייה את השם "גבריאל". עד גיל מאוחר יחסית לא ידע על מוצאו היהודי וכמו רבים מאצילי פורטו נהנה מהפריבילגיות שהקנה לו מעמדו הקתולי.
אחרי מות אביו, כשהוא בן 20 ומחזיק במשרה בכירה של גזבר הכנסייה, החלו לנקר במוחו של העלם הצעיר שאלות תיאולוגיות, ששאבו אותו לקריאה בתנ"ך. הצלילה לספר הספרים שלא היה חלק מתפריט הקריאה האופייני לקתולים, טלטלה את נפשו. בתקופה זו גם גילה על יהדותה של אמו.
דה-קוסטה, שלא נזקק לחוק השבות כדי להרגיש יהודי, החליט שלא מספיק לו לדעת שהוא יהודי, אלא הוא רוצה גם לחיות כיהודי. הבעיה הייתה שבאותו זמן גורלם של יהודים בפורטוגל היה משול לגורלם של עגלים ביום העצמאות – שריפה במנגלים הגדולים של האינקוויזיציה. המספרים מדווחים שרק בין השנים 1618-1625 נמסרו למוסדות האוטו-דה-פה (טקסי ההוצאה לפועל של גזרי הדין של האינקוויזיטור הראשי) 143 תושבי פורטו, לאחר שנחשדו בהתייהדות.
בהיותו בן 22 ארז דה-קוסטה את חפציו ונמלט מפורטוגל היישר לעיר החופשית ביותר בעולם באותם ימים. כן, כבר אז במאה ה-17, אמסטרדם נחשבה למעוז החופש העולמי. אם למשל ביקשתם להדפיס ספר בלי חשש צנזורה, או לעשות עסקים בלי אימת הרגולציה של הכנסייה, עיר הנמל ההולנדית הייתה המקום בשבילכם.
אוסף איינהורן)
לפני שהגיע לאמסטרדם, מל דה-קוסטה את עצמו ובנוסף שינה את שמו ל-"אוריאל"- שם עברי לעילא ולעילא. כעת, כשיצא מהארון הקתולי, האמין כי יוכל לחיות כיהודי חופשי. אולם הגירה וקוץ בה. כשהגיע לאמסטרדם התחוור לאינטלקטואל הצעיר כי היהדות עליה למד בפורטו אינה היהדות בה פגש באמסטרדם – בזמנו הקהילה היהודית הגדולה בעולם. היהדות של האחרונים נשענה על ההלכה הרבנית המחמירה והנוקדנית שהטילה על מאמיניה רבבות חוקים ותקנות שדה-קוסטה חיפש וחיפש ולא מצא בתנ"ך. מבחינתו הייתה זו גרסה יהודית לדת הקתולית אותה נטש ולא "דת התבונה" המקראית שכבשה את לבו בימים ההם, כשקרא בפרשיות התורה תחת אורו הקלוש של הנר בעליית הגג בביתו שבפורטו הרחוקה.
כועס ומריר התיישב לחבר כתב תביעה חריף נגד הממסד הרבני בשם "11 התזות". כשהתבקש לחזור בו מהחיבור המתריס סרב בתוקף. בתגובה החרימה אותו הקהילה ולקינוח שרפה את החיבור. חשוב להבין, כשאנחנו אומרים "החרימה", אנחנו לא מתכוונים לשליחת מכתב מחאה עם עשרים חתימות של אנשי רוח שעושים "נו נו נו". בימים ההם, אם הקהילה היהודית החרימה מישהו, מה שנותר לאותו אומלל לעשות זה רק להמתין עד שיגווע ברעב. כמנודה אסור היה להעסיק אותך, לארח אותך ולהציע לך אוכל ומחסה. זו הייתה גלות כפולה ובלתי נסבלת שהאופציה היחידה לחמוק ממנה הייתה להתנצר. דה-קוסטה ויתר על התענוג. בהתחשב בביוגרפיה שלו הרעיון לחזור לדת נעוריו היה יותר ממבעית.
שנים רבות חי בבדידות גמורה, דחוי ומנודה. ילדים נהגו לזרוק עליו אבנים כשחלף ברחובות אמסטרדם ומבוגרים הצביעו לכיוונו כאילו היה תפלץ מעוות. לבסוף לא עמד בהשפלות והחליט לחזור בתשובה. כמובן למראית עין. כעת היה כופר בארון ויהודי כלפי חוץ. האירוניה הייתה שרוב קהילת יהודי אמסטרדם היו אנוסים ממגורשי ספרד ופורטוגל, כך שלמעשה דה-קוסטה היה אנוס בקרב אנוסים לשעבר. איך אנחנו יודעים? באוטוביוגרפיה שחיבר לקראת סוף חייו, "דגם של חיי אדם", הגדיר דה-קוסטה את חזרתו בתשובה כבחירה מודעת לחיות "כקוף בקרב קופים". לא בדיוק תיאור של מישהו שחזר בתשובה בלב שלם.
אבל גם ליכולת השכנוע העצמית היה גבול ודה-קוסטה פשוט לא הצליח לסתום את הפה. עם הזמן הקצין את דעותיו ואימץ את הגישה הנטורליסטית, בכך שזיהה את אלוהים עם חוקי הטבע, וטען כי כל הדתות הם המצאה של בני אדם.
לבסוף הכריע מזגו הסוער והניגוד בין הכרתו הפנימית לבין אורח חייו הפומבי הוביל לעימות חריף נוסף עם הקהילה, ששוב הסתיים בחרם. אבל גם אז, אחרי תקופה ארוכה של נידוי, דה קוסטה לא עמד בבדידות הנוראית וביקש שנית את מחילת הקהילה. הפעם ראשי הקהילה הכינו לו כוריאוגרפיה אכזרית במיוחד של השפלה. בטקס שנערך בבית הכנסת המרכזי של אמסטרדם, נאלץ דה-קוסטה להתוודות על חטאיו, לאחר מכן ספג 39 מלקות, ולקינוח נשכב כאסקופה נדרסת על סף בית הכנסת, בעוד בני הקהילה עוברים מעל גופו במחווה של השפלה איומה. כשם שהכנסייה התעללה בהם ובאבות אבותיהם בתקופת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, התעללו הם באחיהם הכופר מאמסטרדם.
דה-קוסטה לא הצליח להתאושש מהטקס המשפיל וכמה חודשים לאחר מכן שלף אקדח באמצע הרחוב וירה לעצמו בראש. באותו זמן, לא רחוק משם ,שיחק ילד בן שמונה עם חבריו בחצר. אותו ילד, ברוך שפינוזה שמו, לא ידע שהאיש האומלל שאיבד את עצמו לדעת כמה רחובות ליד, סלל את דרכו להיות "הכופר החילוני הראשון בהיסטוריה". גם אותו נידו, גם אותו החרימו. אך שפינוזה, בניגוד לדה-קוסטה, לא נשבר והוכיח לחברי הקהילה היהודית באמסטרדם כי לא משנה כמה יתאמצו להפוך אותו לעם הארץ, יש כאלו שפשוט נולדו אפיקורסים.