לפני כשנה, בטקס שנערך בעיר ההיסטורית קזאלה מונפראטו שבמחוז פיימונטה, השיקה קלאודיה דה בנדטי את ספרה, פרי מחקר מרתק על תולדות משפחתה, ממשפחות האצולה המפורסמות באיטליה.
בזמן שנשאה נאום מרגש בפני הקהל במקום, היא עדיין לא ידעה שההתרגשות האמיתית עוד לפניה. זה קרה בסיום הערב, כשאישה בשנות ה-60 לחייה, ניגשה אליה והציגה את עצמה. "שמי סנדרה, ואני קרויה על שם דודתך", הפתיעה האישה את קלאודיה, ואז הלמה בה באמת: "אני הבת של פייטרו בּו".
אחרי שקלאודיה הצליחה להרים את הלסת חזרה מהרצפה, יצאו השתיים לאחת המסעדות הסמוכות לבית הכנסת הגדול בעיר, הנחשב לאחד היפים באירופה. עד מהרה נסובה השיחה על הפיאט 500 הישנה, מדגם טופולינו 37, שחיברה לנצח בין משפחת דה בנדטי למשפחת בּו.
משפחת דה בנדטי היא אחת המשפחות המפורסמות באיטליה. באילן היוחסין המסועף של המשפחה, ששורשיו מגיעים עד גירוש ספרד, תוכלו למצוא, בין השאר, את אדגרדו מורטרה, הילד היהודי, שחטיפתו בידי הכנסייה הקתולית בשנת 1858, הסעירה את העולם והובילה להקמת רשת בתי ספר "אליאנס". ענף נוסף באילן היוחסין המשפחתי מתייחס למשפחה ידועה נוספת – דונאטי, מהעיר מודנה. משפחה דונאטי הוציאה מקרבה בנקאים, משפטנים, דיפלומטים ותעשיינים גדולים. כך למשל אחיה של סבתא-רבתא של קלאודיה היה אנג'לו דונאטי, פילנתרופ מיליונר ודיפלומט יהודי-איטלקי שהציל אלפי יהודים צרפתים בזמן השואה, בעיקר בזכות קשריו בחלונות הגבוהים של איטליה הפשיסטית כשגריר סן מרינו. קלאודיה היא אשת עסקים, אוצרת, כותבת, פילנתרופית, חברה בוועד המנהל של מכבי העולמי וחברת חבר הנאמנים הבינלאומי של בית התפוצות.
הסיפור שלנו מתרחש גם הוא בזמן מלחמת העולם השנייה, במחוז פיימונטה היפהפה שבצפון איטליה. למלחמות כידוע חוקים משלהם. כך למרבה האירוניה, בשנים הראשונות של המלחמה דווקא יהודים שהחזיקו באזרחות מטעם איטליה הפשיסטית, היו גם אלו שהחזיקו בכרטיס לחיים וגורלה של משפחתה דה בנדטי שהתגוררה בטורינו, לא היה יוצא מן הכלל.
את שגשוגה הכלכלי של המשפחה שהגיע מעסקי הבנקאות, התעשייה והפיננסים, היא חייבת למלך האיטלקי קרלו אלברטו, שבשנת 1848 העניק ליהודים שוויון זכויות מלא, שסיים מאות שנים של אפליה ודיכוי. עד אותה שנה מבורכת נאסר על יהודי טורינו לרכוש מבנים, להצטרף לצבא, ולצאת מהשכונה בימי תהלוכות דתיות נוצריות. במשך תקופה ארוכה הם חויבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולא יכלו להתקבל לבתי הספר של המדינה, כולל אוניברסיטאות.
כאות הוקרה לשוויון הזכויות שהוענק להם ומתוך רצון לתרום ליופייה של עירם, יזמו יהודי טורינו, בתוכם גם בני משפחת דה בנדטי, את הקמת המולֶה אנטונליאנה, בית כנסת מפואר שתוכנן להכיל כ-1,500 מתפללים, במרכז טורינו. המבנה בעל השפיץ המפורסם, נחשב כיום לסמלה הבלתי מעורער של טורינו, אבל תהליך בנייתו ארך 40 שנה בגלל בעיות בנייה, שנבעו מהיחס הלא פרופורציונלי בין בסיסו הצר למשקל הכולל של הבניין ולגובהו. ליהודי טורינו היו יחסי אהבה-שנאה עם הבניין כי הוא הזכיר להם אותם – בדומה לו גם הצלחתם המטאורית נשענה על בסיס לאומי צר. בסופו של דבר, ואולי מחשש לעין הרע, הם החליטו להיפטר מהבניין והעבירו אותו לרשות העירייה בשנת 1877.
חלפה חצי מאה והתחוור שחששותיהם אומתו. הפלת המשטר הפשיסטי באיטליה ב-25 ביולי 1943 וכניעת איטליה בפני בעלות הברית בספטמבר של אותה שנה, הביאו לפלישת גרמניה הנאצית לארץ המגף. איטליה חולקה לשניים. אזור הצפון נכבש בידי הגרמנים, בעוד בעלות הברית החזיקו ביתר שטחי המדינה. לרוע מזלם של יהודי טורינו בכלל, ובני משפחת דה בנדטי בפרט, הם חיו באזור הפחות אטרקטיבי.
"הייתי ילדה כשסבתי קרלה סיפרה לי בפעם הראשונה על קורות המשפחה בזמן השואה", מספרת קלאודיה על התקופה שאחרי כיבוש צפון איטליה בידי הנאצים, "השמועות על הטרנספורטים שמגיעים ליעד לא נודע ולא חוזרים הגיעו לאזניו של סבא שלי, ג'וליו דה בנדטי. סבא וסבתא לא חשבו פעמיים, הם ארזו את הדברים במהירות ולקחו איתם את אבא שלי, קמיליו, את אחותו סנדרה, ואת הסבא והסבתא הגדולים, ועזבו את טורינו לכפר קטן בשם סטבאני".
במהלך השהות בכפר התיידדו בני משפחת דה בנדטי עם משפחת חקלאים איטלקית ענייה שהתגוררה בשכנות – משפחת בּו. כשהתותחים רועמים, פערי המעמדות נמחקים, במיוחד בקרב ילדים. "אי אפשר היה להפריד בניהם", מתארת קלאודיה, "הם הפכו לדבוקה אחת. אבי קמיליו, אחותו סנדרה והילדים של משפחת בּו: הבנים פייטרו, רנצו ואוטביו והבת קורינה".
חודשים ספורים לאחר כיבוש צפון איטליה, גם השהות בבית הכפר המשפחתי הפכה למסוכנת. סבא ג'וליו הבין שחייבים להמשיך הלאה ובהחלטה של המשפחה כולה, תכננו לחצות את הגבול לשוויץ ולמצוא שם מקלט. סבא וסבתא התלבטו מה לעשות עם כל הכסף, היהלומים, התכשיטים היקרים, וחפצי האמנות הרבים שהחזיקה משפחת דה בנדטי.
מי שהבריקו עם רעיון היו הילדים, שהציעו לחפור בור עמוק באדמה ולטמון בו את הפיאט 500 הקטנה מדגם טופולינו 37, שסבא ג'וליו הביא מטורינו, לא לפני שיאפסנו בה את כל החפצים יקרי הערך. הילדים חפרו בור בחצר משפחת בּו, וכשהרגישו שהוא עמוק מספיק, דרדרו את הרכב פנימה. כשסיימו, כיסו את הבור באדמה. ולא נודע כי באה הפיאט אל קרבו.
שנתיים לאחר מכן, ב-13 ביולי 1945, המלחמה הסתיימה ומשפחת דה בנדטי חזרה לסטבאני. המפגש עם משפחת בּו היה מרגש עד דמעות. רנצו וקורינה חפרו את הקבר בחצר ביתם ואט-אט התגלתה אותה פיאט 500 ישנה, ובתוכה כל החפצים יקרי הערך שנותרו כפי שהיו.
כעשרה מטרים מסלון ביתם היה טמון אוצר שיכול היה לשנות את חייהם לנצח. הידיעות על השמדת יהודי אירופה העניקו להם אולי צידוק סביר לחפור באדמה ולחגוג את מזלם הטוב. אבל במקום זאת בני משפחת בּו שמרו על האוצר מכל משמר עד שובם של שכניהם.
הסיפור של משפחת דה בנדטי ומשפחת בּו הוא אחד מיני רבים. ביום השואה הבינלאומי חשוב שנזכור את רבבות הלא-יהודים שסייעו, ולא פעם סיכנו את חייהם, למען הצלת יהודים. בגופם ובנפשם הם קיימו את הצו היהודי העתיק: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".