סיפור גיור העם האדומי לפני 2125 שנה כמו נלקח מהמציאות הישראלית העכשווית. אמנם בתקופה ההיא לא הייתה תקשורת דיגיטלית ואת תפקיד המתעדים לא מילאו עיתונאים אלא היסטוריונים, אבל נדמה כי המחלוקות שמפלגות את ישראל משתנות רק מבחינת הצורה. המהות היא אותה מהות וסוגיות הליבה הן אותן סוגיות ליבה: לאומיות מול אוניברסליות, כפיה דתית מול זהות יהודית, הדתה מול שמדתה ושאר ירקות.
הפעם האחרונה שקמה בארץ-ישראל מדינה יהודית ריבונית ועצמאית הייתה לפני 2140 שנה. המכבים שניצחו את היווונים, טיהרו את בית המקדש והקימו את ממלכת החשמונאים. בקיצור, חנוכה. מכ"ה בכסלו לה' באייר, מסביבונים לפטישים ומחנוכיה למנורה. דוד בן גוריון של החשמונאים היה מתתיהו הכהן, הפלמ"ח ותנועת המרי העברית מקבילים לצבאות המרד המכבי ואפשר להמשיך עוד ועוד.
כאמור, הצורה משתנה. התוכן אותו תוכן. אבל הנקודה המעניינת להשוואה בין שתי התקופות היא הדמיון במתח שהתקיים אז, כמו היום, בין דת ללאום. בדומה למדינת ישראל שבקעה מרחם התנועה הציונית וביקשה ליצור יהודי חדש שיונק מהתנ"ך אך פניו לחילוניות וערכי המערב, כך גם החשמונאים ביקשו ליצור שעטנז בין ערכי היהדות לבין התרבות היוונית-הלניסטית.
אחת הדרכים לחקור השפעות תרבותיות חברתיות היא באמצעות שמות. אם רוצים להבין עד כמה התרבות היוונית השפיעה על מדינת החשמונאים היהודית, די להציץ בשמו של מנהיג החשמונאים בתקופה הנדונה – יוחנן הורקנוס, שם יווני לעילא ולעילא – בניגוד לשמותיהם של אביו, שמעון החשמונאי וכמובן סבו, האב המייסד – מתתיהו הכהן.
בשנת 140 לפני הספירה, כך על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, עלו החשמונאים לשלטון וכוננו משטר יהודי עצמאי. כעבור שש שנים, בשנת 134 לפני הספירה, התמנה יוחנן הורקנוס למנהיג המדינה הצעירה. הורקנוס לא הסתפק בגבולות הקיימים של המדינה היהודית שהשתרעה מיפו ועד ים המלח ומבית אל בצפון עד בית צור שליד חברון, ומידי פעם לטש עיניים צפונה ונגבה, ממתין לרגע הנכון לתקוף. בהינתן ההזדמנות המדינית, כבש הורקנוס את אידומיאה, ארצם של האדומים, סיפח אותה למדינה היהודית וגייר את תושביה באמצעות ברית מילה. על פי הערכות מדובר בכמה מאות אלפי עורלות שהלכו לפח.
בנקודה זו מתחיל הפולמוס. ישנן ארבעה מקורות שמדווחים לנו על גיור האדומים. נתמקד בשניים מהם. המקור הראשון מגיע מההיסטוריון והגיאוגרף היווני הגדול של העת העתיקה, סטראבון, שטוען כי האדומים התגיירו ועשו ברית מילה מרצונם החופשי. כאן צריך להבין כי בתקופה זו "הגיור פשה מאוד בתוך רומא עצמה, ונחשב לאחר מסימני ההיכר של חוליי החברה הרומית" כפי שכותב ההיסטוריון אריה כשר, שמוסיף ומציין כי היהודים נחשבו בעיני היוונים ל-"ציידי נפשות מובהקים, הנושאים עיניהם להשתלט בדרך זו על העולם כולו". במילים אחרות, בעיני סטראבון היווני הסיבה להתגיירות ההמונית של האדומים מקורה בפעילות מיסיונרית יהודית.
מקור נוסף, מאוחר יותר – יוסף בן מתתיהו – כותב כך: "הורקנוס לכד את אדורה (אדוריים) ומרישה, ערי אידומאיה (אדום), ולאחר הכניעו את כל האדומים התיר להם להישאר בארץ אם יימולו את מבושיהם ויאבו להשתמש בחוקי היהודים. בשל דבקותם בארץ אבותיהם האדומים נכנעו למילה ולהפיכת אורח חייהם האחר, זהה לזה של היהודים. מאותו זמן ואילך היו הם ליהודים" (קדמוניות היהודים 257-258).
כלומר, אליבא דיוסף בן מתיתיהו, הגיור ועריכת ברית המילה ההמונית נעשו בניגוד לרצונם החופשי של האדומים. לפיו, הורקנוס העמיד בפני האדומים שתי אופציות: גירוש או גיור. האדומים, המחוברים לארץ מולדתם, העדיפו להיות בסטאטוס של יהודים, מאשר בסטאטוס של פליטים. אז האם יוסף בן מתתיהו היה בוגד ומלשן שרק חיפש למצוא חן בעיני הרומאים, או יהודי בעל מצפון שהתקומם נגד פגיעה בזכויות אדם?
אם גרסתו אכן נכונה, אזי לא מדובר כאן בכפייה דתית, אלא בכפייה לאומית. כפי שמציין ההיסטוריון י"א הלוי שכותב כי "גיור האדומים הוא נגד רוח בני ישראל ונגד דרכי התורה". כלומר, גיור האדומים לא היה מעשה דתי ואינו נחשב בכלל גיור, זאת מאחר ועל פי היהדות גרי כפייה לא נחשבים גרים. ההסבר של י"א הלוי הוא שמדובר באקט מדיני ותו לא. מה שעמד לנגד עיניו של הורקנוס, שכפי שראינו היה נגוע בעצמו בהתיוונות, לא היה הפיכתם של האדומים לשומרי תורה ומצוות, אלא הרצון לייהד אותם מסיבות לאומיות.
"הורקנוס לא עשה כן מתוך קנאה לדתו, אשר היה רחוק ממנה לגמרי, ואשר הגויים האלה נשארו רחוקים ממנה גם אחרי שנימולו", כותב י"א הלוי, "היה זה יסוד המתייוונים ושיטתם מהלכות המדינה, שכל בני המדינה צריכים לחיות על דרך אחת בכל הלכות מדינה והנהגה של פומבי".
עד היום החוקרים חלוקים האם גרסתו של בן מתיתיהו אמינה. חלקם טוענים כי מי שנחשב ל-"עוכר ישראל הראשון בהיסטוריה" ביקש להתחנף ליוונים באמצעות יצירת דה-לגיטמציה למשטר היהודי הכובש. אחרים סבורים כי בן מתתיהו היה יהודי אמיץ, שלא היסס לצאת נגד המנהיגים היהודים, שלדידו עשו מעשה שלא יעשה, גם אם יתויג כבוגד.
בוגד או לא, כדאי לזכור שאחרי נפילת בית החשמונאים, מי שעלה לשלטון בארץ-ישראל היה המלך הורדוס, שמוצאו אדומי. אם ההיסטוריה, הפוליטיקה והסכסוך חוזרים על עצמם – זו בהחלט נקודה למחשבה עבור מציעי הפתרונות.