מאז ומתמיד מערכות הבחירות בישראל היו יצריות למדי. למעשה, בניגוד לדימוי של חברה אחידה ומגויסת, עיון בתעמולת הבחירות בשנות ה-50 מעלה את העובדה שבשנים הראשונות לקום המדינה היו שסעים פוליטיים קשים מאד בין הימין לבין השמאל, וגם בתוך כל אחד מהמחנות הללו הייתה תחרות קשה מאד על קולות הבוחרים. אחד ההיבטים המעניינים הללו בא לידי ביטוי בדרך בה מפ"ם – מפלגת הפועלים המאוחדת – עשתה שימוש בדימוי אנטישמי רווח באירופה, על מנת להיאבק במפלגת הציונים הכלליים במערכת הבחירות של שנת 1955. עם זאת, הדימוי עצמו לא צמח בחלל ריק, והוא הופיע על רקע דימויים שכבר רווחו בישראל, בעקבות ההיסטוריה של העם היהודי.
הראשונה להשתמש בייצוג טעון רגשית הייתה תנועת החרות של מנחם בגין, במערכת הבחירות של 1951. חרות ראתה את עצמה כגורם האופוזיציוני המרכזי למפא"י מהצד הימני של המפה הפוליטית, ומנחם בגין כבר היה מנהיג מוכר בישראל כמי שפיקד על האצ"ל לפני קום המדינה. לאחר שבבחירות 1949 זכתה תנועת החרות ב-14 מנדטים, היא ציפתה להגביר את כוחה. לצורך כך באחת הכרזות, היא פנתה לעולים החדשים במסר כלכלי ליברלי: בכרזה רואים את העולה החדש כאשר מצד אחד עסקן נותן לו פתק הצבעה למפא"י ומהצד השני פקיד המכס גוזל את חפציו. עיצובו של פקיד המכס יוצא דופן – הוא מזכיר במדיו ובמראהו את השומרים הנאצים. עם זאת, הכובע בעל מגן הדוד רומז על אישים אחרים – אנשי הקאפו והיודנראט ששיתפו פעולה עם הגרמנים. העובדה שהכרזה נוסחה ביידיש מראה כי קהל היעד הברור היה של שארית הפליטה מאירופה – שתוכל לזהות היטב את הדימוי.
עם זאת, בדרך כלל מפא"י לא הייתה היחידה שספגה באופן ישיר ביקורת מסוג זה. הביקורת המרכזית הייתה נגד הציונים הכלליים, מפלגת ימין מתון, אשר זוהתה בעיקר עם הציבור הבורגני במדינת ישראל הצעירה, שהייתה ברובה סוציאליסטית. בשנת 1951 זכתה המפלגה להישג מרשים מאד, ותחת הסיסמה "תנו לחיות בארץ הזאת", במחאה נגד משטר הצנע, זכתה ב-20 מנדטים והפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. מצד שני, הציונים הכלליים עצמם לא בחלו בדימויים קשים שאף הם שאבו מההיסטוריה הקרובה למדי – ובכרזה נגד מפלגת חירות של בגין, הציגו אותו כמעין ילד דמגוג – כאשר סרט הזרוע על ידו מהווה תזכורת לסממנים פאשיסטיים שעלולים להיות לבגין.
ארבע שנים מאוחר יותר, התקיפו לא מעט מפלגות את הציונים הכלליים על הייצוג הבורגני שלהם. בכרזה של מפא"י ניתן לראות כי בעוד שפועל הבניין מצביע למפא"י, הנהנתן שיושב בבר מצביע לציונים הכלליים. עד כה, הדימוי השלילי של אותה מפלגה התבסס על הנהנתנות הבורגנית שלה, מבלי שבהכרח הייתה קריצה לעולם דימויים אחר. אולם באותה שנה, מפ"ם, שהייתה ממוקמת שמאלה ממפא"י על המפה הפוליטית, השתמשה בדימוי יוצא דופן כדי לתקוף את הציונים הכלליים, ואף מפלגות נוספות.
במחקרה על דימוי הסטריאוטיפ היהודי בפריז, הציגה רות איסקין את הדימוי שהיה רווח בבירת צרפת של סוף המאה ה-19, ביצירה ששמה "מלכת השמחה" של אנרי דה טולוז לוטרק. ביצירה זו מופיעה דמותו של אדם שמן, מכוער, ורודף נשים. הציור הוא על שם יצירה ספרותית בעלת אותו שם, המציגה את דמותו הבדיונית של הבנקאי "הברון דה רוזנפלד" שעל אף שלא הוצג כיהודי – לכל אדם בצרפת היה ברור שמדובר על בן דמותו של הברון אלפונס דה רוטשילד, מהמשפחה המפורסמת. השיקוף הויזואלי של הדמות, שכמובן התכתבה עם סטריאוטיפים אנטישמיים מובהקים שרווחו בצרפת באותה תקופה, ואף התגברו על רקע פרשת דרייפוס כמה שנים לאחר מכן. באופן מפתיע, כפי שמציגה איסקין – אותה דמות חזרה בכרזה של מפ"ם בשנת 1955.
בכרזה זו ניתן לראות בחלקה העליון את הפועלים הסוציאליסטים ובחלק התחתון השמאלי מופיעה דמותו של נציג מפלגת הציונים הכלליים, עם האות "צ". הוא אינו דומה לאיש ממנהיגי המפלגה אלא הוא בן דמותו של אותו ברון דה רוזנפלד מהכרזות הצרפתיות. נציג הציונים הכלליים מופיע במלוא חמדנותו, כאשר מי שמתיימרים לייצג את מפלגות השמאל, מפא"י ואחדות העבודה, משתפים איתו פעולה. המסר איננו אנטי יהודי, אלא לוקח את הדימוי האנטישמי ויוצר לו דימוי חדש – של יהודי גלותי. בעוד שהפועלים הסוציאליסטים הם הייצוג של "היהודי החדש" – האדם שבונה את ארצו במו ידיו, הרי שהציונים הכלליים מייצגים את היהודי הישן והגלותי, "הספסר" כפי שנכתב במודעה.
במודעה נוספת מופיעה שוב דמותו של הספסר היהודי הגלותי כאשר הפעם הוא מייצג את הממשלה כולה, מפא"י והציונים הכלליים גם יחד, כאשר הוא שוב בא בניגוד לחלוציות הציונית שמפ"ם באה לקדם. במפ"ם לא חזרו להשתמש בדימוי זה במערכות בחירות אחרות, גם כאשר רצו לתקוף את המפלגות הקפיטליסטיות. לא ברור אם הדימוי הגלותי ששאב מהמקורות האנטישמיים בהכרח עורר סערה או העובדה שכוחם של הציונים הכלליים נחלש משמעותית בבחירות הבאות נטרל את האיום שלהם. כך או כך, דימויים מההיסטוריה של יהודי בנקאי תאב בצע, של פאשיסטים, או של יהודי קאפו נעלמו מתעמולת הבחירות לטובת דימויים שליליים אחרים.
לקריאה נוספת: "תגובות של יהודים על סטראוטיפ הבנקאי היהודי בפריז בשלהי המאה התשע עשרה ובישראל ב1955" / רות איסקין