תל אביבים ותיקים ודאי זוכרים את משרד הכרטיסים קסטל בצפון הישן; בוטקה למכירת כרטיסים, שעמד בצפון אבן גבירול, מול רחוב פנקס וקרוב לפינה עם נורדאו, שם היו יורדים בקו 5 כדי לקנות כרטיסים למופע, הצגה או סרט. בפנים ישב ומכר כרטיסים הבעלים, אמיל בריג. מי שהכיר אותו ידע לספר שהאיש החביב היה ניצול שואה וגיבור ישראל.
הסיפורים המפעימים ביותר מבין סיפורי שורדי השואה הם אלו של התנגדות, של אומץ לב ורצון לחיות בכל מחיר, וכזה הוא סיפורו של בריג.
אמיל בריג היה לוחם. פייטר. בין אם לחם בכוחות עצמו, כדי לשרוד ובניסיון להציל את עצמו ואת משפחתו מידי הנאצים, ובין אם לחם במסגרות שונות, הייתה בו רוח לחימה יוצאת דופן. הוא לחם בצבא האדום, הוא לחם עם הפרטיזנים, הוא לחם עם קבוצת "נאשה גרופה", והוא לחם בגדוד "ברק" של חטיבת גולני בצה"ל.
בריג נולד בעיר העתיקה טרנוב בפולין, שלפני המלחמה חיו בה כ־25 אלף יהודים. בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר והקימו בה גטו, בו נרצחה אימו, פאולה-פנינה. אמיל, שהיה בן 15 עם פרוץ המלחמה, ברח עם אחותו ואביהם מזרחה, לשטח הרוסי. הוא נתפס שוב ושוב על ידי הנאצים, חטף מכות רצח, עבר עינויי תופת ונפצע. אך שוב ושוב הצליח לחמוק מהמוות. הוא עבר בגטאות ובעיירות סטרי, חודורוב, קולומיאה, דולטין ונדבורנה.
כשנלכד יחד עם אביו ארתור ואחותו מרתה, המבוגרת ממנו בשנתיים, הועלו השלושה על רכבת למחנה ריכוז, ממנה הצליחו לקפוץ ולברוח. בהרי הקרפטים הם הצטרפו לפרטיזנים, איתם לחמו בגרמנים. בהמשך ראה אמיל את אביו נורה למוות לידו. כשירד מהעץ עליו טיפס כדי להימלט מיריות הנאצים, קבר את אביו באדמה. הוא המשיך בניסיונות להגיע אל אחותו, אך נאלץ לחזות בחוסר אונים בגרמנים מחסלים את כל יושבי הבית שבו הסתתרה. "נותרתי לבד. ואני בן 19", כך אמר בריג בעדותו ל"יד ושם". "לא רציתי למות. לא אוכל להסביר למה, אבל רציתי לחיות. רציתי ללחום, כל עוד נשמה באפי וכל עוד אש השנאה יוקדת בלבי. רגש זה בער בלבי כלהבה".
סיפורו של בריג סופר במשך השנים על ידי סופרים שונים שהקדישו את כתביהם לזכר השואה. הסופרת והמתרגמת ניצולת השואה מרים עקיבא, שהחלה לכתוב בישראל בשנות ה-70, תיארה רגע דרמטי במיוחד בסיפורו. כמו כל סיפור של שורד שואה, סיפורו של בריג מכיל גם רגעי מזל יוצאי דופן, יש שיאמרו נסים. איך יכול אדם לעמוד על סף בור לתוכו יורים הנאצים ולצאת מזה בחיים? עקיבא תיארה כך את אשר קרה לבריג וחברו יוסקה כשהועלו על משאית באקציה בנדבורנה, אל בורות ההריגה ביער בוקובינקה:
"הם ירדו מהמשאית ויוסקה קפץ לפני אמיל. אמיל ראה קבוצת אנשים, בערך עשרה גברים, נשים וילדים, עירומים לגמרי. שניים או שלושה מהם רעדו, האחרים עמדו ללא ניע. אחד האס-אס כיוון אליהם את נשקו האוטומטי, ירה יריות קצרות – והגופות נפלו. אחדים נפלו על הברכיים ואחר כך החליקו למטה, האחרים נפלו ישר, כמו לתוך נהר או אגם. עוד בטרם נעלמו הגופות, נורו כבר עשרה אחרים ונפלו עליהם.
"אס-אס אחד צרח לתוך אוזנו של אמיל: 'קדימה, חזיר, להתפשט!' אמיל היה משותק. לא הרגיש לא פחד, לא כעס, לא כלום. לא התפלל, לא חשב על בריחה. קצין שניהל את האקציה אמר באדישות לקצין שציווה על אמיל להתפשט: 'מספיק להיום. עשינו כבר את המכסה.' הם החלו לאסוף כל מה שהיה לאנשים: 'מי שיש לו כסף או זהב, שייתן ויוכל ללכת', אמר הגרמני בנדיבות לב".
נס נוסף אירע לבריג ב-1944. הוא הגיע מפולין להונגריה ושם הצטרף לקבוצת "נאשה גרופה" (בפולנית: "הקבוצה שלנו"), קבוצת צעירים בני 16–25 מתנועת "הנוער הציוני" שהתארגנה בפולין ופעלה נגד הנאצים והבריחה יהודים. הקבוצה המשיכה מפולין דרך סלובקיה לאוסטריה והונגריה ומשם לרומניה כדי לעלות לארץ ישראל. כשהקבוצה זיהתה יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים הם שפטו אותו למוות. שלושה מחברי הקבוצה ביצעו את גזר הדין – ביניהם בריג. השלושה נתפסו על ידי הגסטפו ונכלאו בהונגריה, שם נידונו למוות בתלייה. שוב היה נראה כי זהו סופו של בריג, אך רצה הגורל ושעתיים לפני השעה המיועדת, פרץ הצבא האדום פנימה והשלושה ניצלו.
בריג כמובן ניחן לא רק במזל אלא גם באומץ יוצא דופן. הסופר היהודי-הונגרי פאל טאבורי, שעם עליית הנאצים ברח לאנגליה והשתקע שם, כתב יחד עם בריג את זיכרונותיו של אמיל. האוטוביוגרפיה שכתב בריג בעזרת טאבורי פורסמה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת כספר בשם “Stand Up and Fight” ("עמוד והילחם"). באחת ההוצאות הוא שווק כמותחן, עם כותרת המשנה "התרסתו האמיצה של אדם אחד נגד האס.אס הנאצי", כשעל עטיפת הספר מתנוסס איור של חייל עם חולצת חאקי פתוחה, כומתה על ראשו וקרבין בידו, שנראית כאילו לקוחה מסרט הוליוודי, כאילו בריג הפרטיזן היה רמבו.
אך לא צריך את האיור הזה על מנת להכתיר את בריג כלוחם ברמ"ח איבריו. עלילותיו מפריכות שוב ושוב את מיתוס "כצאן לטבח" שהוטח בזמנו אל עבר ניצולי השואה. היכולת והרצון להילחם ולנקום נתנה לבריג כוח ותקווה. "רגש של התרוממות רוח מילא את כולי, כאילו קמתי לתחייה", סיפר על פעולותיו במסגרת הפרטיזנים, "כאילו נולדתי מחדש אחרי תקופת סבל והשפלה".
אחרי ימיו בפרטיזנים, המשיך בריג להילחם כחייל בצבא האדום, אליו הצטרף אחרי שניצל מהכלא בהונגריה. לאחר שהשתחרר הצטרף לעליה ב' והגיע לארץ ישראל בסוף 1945, כאן שהה תקופה בקיבוץ תל יצחק והצטרף להגנה. עם הקמת צה"ל התגייס לגולני.
12 לוחמים בסך הכל קיבלו במלחמת העצמאות את אות הגבורה "גיבור ישראל" על מעשי גבורה יוצאי דופן תוך סיכון חיים שגילו במלחמה. אחד מאותם 12 היה בריג, שבמסגרת השלב השני של הקרב על קיבוץ גשר, ביום הכרזת המדינה, פוצץ במו ידיו שני גשרים מתוך שלושת גשרי הירדן בג'יסר אל-מג'מעייה שפוצצו על ידי צה"ל מחשש שישמשו את צבא עיראק לפלישה לארץ ישראל.
באתרי ההנצחה כתוב כי סמל אמיל בריג מ.א. 14286 גילה גבורה עילאית בעת לחימה מול פני האויב במלחמת העצמאות. זהו תיאור המעשה הרשמי: "ביום ה-14 במאי 1948, בשעת ההתקפה של האויב על קבוצת גשר, ניסו המגנים לשווא להפעיל את חומר הנפץ, שהטמינו קודם לכן תחת הגשר שבדרך לנקודה. כאשר משוריני האויב החלו להתקרב לנקודה, וכל השטח היה מכוסה אש עזה של האויב, התקדם סמל בריג לגשר וברגעים האחרונים הצליח להפעיל את חומר הנפץ, לפוצץ את הגשר ולמנוע מהאויב אפשרות לתקוף את הנקודה מטווח קרוב. סמל אמיל בריג עצמו חזר בשלום לבסיס".
חצר גשר הישנה בעמק בית שאן בו התיישבו מקימי קיבוץ גשר לראשונה הוא כיום אתר מבקרים, בו ניתן לטייל ולהיזכר בסיפורו של בריג.
לאחר מלחמת העצמאות, השתתף בריג בחיפושים אחר פושעי מלחמה נאצים באירופה, ובסופו של דבר מצא קצת שקט ושלווה מאחורי הדלפק במשרד הכרטיסים הקטן שלו על אבן גבירול. לו ולאשתו הנקה נולדו בן ובת, וארבעה נכדים. אמיל בריג נפטר בשנת 2002 ונקבר בטקס צבאי בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.