בשבועות הקרובים צפוי לצאת ספרו של מוריס קאר, “The Forgotten Singer: The Exiled Sister of I.J. and Isaac Bashevis Singer”, בהוצאת הספרים האמריקאית White Goat Press השייכת למרכז לספרי יידיש מאמהרסט, מסצ'וסטס. קאר נפטר כבר לפני 20 שנה ועתה מתפרסת הביוגרפיה הזו, בה הוא מבקש לעשות צדק היסטורי עם אימו, אסתר קרייטמן.
הסופרת הנשכחת, שרק בעשורים האחרונים החלה לקבל הכרה בתור אחת הכותבות היהודיות הפמיניסטיות הראשונות, חיה בצלם של שני אחיה. הם לא תמכו בקריירה הספרותית שלה ולא עזרו לה כלכלית. אומרים שיצחק בשביס זינגר אף סרב לעזור לה להשיג ויזה לאמריקה. הוא אמנם הפך לכוכב ספרותי רק לאחר מותה, אך עוד בחייה היו לאחיה מספיק קשרים וכסף על מנת לעזור לה. אחרי מותה שיבח יצחק בשביס זינגר פעם אחת את כתיבתה, אך בחייה התנכר לה.
קרייטמן, מצדה, מעולם לא השתמשה בשם זינגר על מנת להתקדם. נהפוך הוא – היא חתמה בשם אסתר קרייטמן, כאשר קרייטמן היה שם בעלה, איתו התחתנה בניגוד לרצונה. "לא רק שלא היה לה חדר משלה, גם לא היה לה שם משלה", כתב עליה הסופר האנגלי-יהודי קלייב סינקלייר.
כולם שמעו על יצחק בשביס זינגר, בין היתר זוכה פרס נובל לספרות. וגם אחיו, ישראל יהושע זינגר, הוא סופר ידוע בקרב קוראי היידיש. אך השם אסתר קרייטמן מוכר רק למתי מעט. קרייטמן, שנולדה בשם הינדה אסתר זינגר, היתה מבוגרת מישראל יהושע בשנתיים, ומיצחק ב-11 או אפילו 13 שנים (קיים ויכוח לגבי גילו המדויק של בשביס זינגר). אסתר היתה הראשונה מבין האחים לכתוב סיפורים. היא נתנה השראה לאחים שלה לכתוב וגם להתרחק מהדת; שניהם הרוויחו, אך היא שילמה על כך מחיר יקר.
כמו אחיה, קרייטמן כתבה ביידיש. בחייה היא פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת שונים, ושלושה ספרים: שני רומנים וקובץ סיפורים אחד. הביקורות בחוגי היידיש היו טובות, אך היא לא זכתה להצלחה גדולה. כשכותבים עליה היא תמיד ממותגת בתור "האחות הנשכחת", "האחות הדחויה" או "האחות המגורשת".
הינדה אסתר זינגר נולדה ב-1891 בבילגורי שבפולין למשפחה חסידית, בתם של הרב פנחס מנחם מנדל הכהן זינגר ואישתו בת שבע (על שמה קרא לעצמו אחיה "בשביס"). אסתר היתה הבכורה מבין ארבעה ילדים. היה להם עוד אח צעיר, משה זינגר, שנהיה רב.
כשהיא נולדה התאכזבו הוריה מהיותה בת ומסרו אותה למיינקת ענייה ומרובת ילדים שגידלה אותה בעריסה מתחת לשולחן; אפיזודה נוראית המתוארת בהומור עצוב בסיפור הקצר שכתבה, "די נייע וועלט" ("העולם החדש"). הפעוטה התעוורה מקורי העכביש והאבק שמתחת לשולחן, ואמה, שבאה לבקר אותה אחת לשבוע, מעולם לא נגעה בה או חיבקה אותה. בגיל שלוש הילדה חזרה הביתה. ראייתה השתפרה, אך היא נותרה חולנית, מבחינה פיזית ונפשית, למשך כל חייה. היא סבלה מאפילפסיה ופרנויות. היו שכינו אותה היסטרית או משוגעת; גם אחיה יצחק חשב כך. היא עצמה חשה רדופת שדים.
הוריה סירבו לספק לה השכלה פורמלית, אז הילדה למדה בעצמה, קראה ולמדה שפות. בגיל 21 התחתנה בשידוך עם אברהם קרייטמן – חותך יהלומים מאנטוורפן, בלגיה. ברכבת בדרך לחתונתה, שהתקיימה בברלין, קרעה אסתר את המחברות בהם כתבה סיפורים קצרים והשליכה אותם מהחלון. על פי מאמר של פרופ' ארי ל. גולדמן ב"ניו יורק טיימס", הייתה זו אמה שהורתה לה לעשות זאת. הרציונל היה חשש מפקידי הגבול הצאריים העלולים לפרש את הטקסטים ביידיש כדברי הסתה, אך הסיפור המכונן הזה בביוגרפיה של קרייטמן נושא משמעות גדולה מזו. אמה הייתה גם היא אינטלקטואלית שמציאות חייה לא נתנה לה לממש את שאיפתה להשכלה. היא דרשה מבתה לציית לנורמות המצופות מאישה יהודיה, ויש המאמינים כי היא גם קינאה בבתה.
"באירופה כמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, אישה צעירה בדרכה להינשא לגבר שמעולם לא פגשה ולעולם לא תאהב חלקה סוד עם אמה כשהרכבת שלהם מיהרה דרך הכפר הפולני", כתב גולדמן. "היא פתחה חבילה והראתה לאמה דפים מלאים בסיפורים, חיבורים ופנטזיות שכתבה בסתר. 'לקרוע אותם ולזרוק אותם מהחלון', ציוותה האם. הצעירה צייתה".
נישואיה האומללים של קרייטמן הניבו בן: מוריס קרייטמן, הידוע בשמו מוריס קאר, שנולד ב-1913 באנטוורפן וונפטר ב-2003 בפריז. הוא היה סופר, מתרגם ועיתונאי, שעבד בין היתר ב-BBC, "דיילי טלגרף", "ג'רוזלם פוסט", "מעריב" ו"הארץ", ובתור סופר השתמש בשם העט מרטין לאה. אישתו לולה, הייתה ציירת, וגם בתם, הייזל קאר, היא ציירת.
אסתר ניסתה להתמסר לחיי משפחה, אך רצונה לכתוב היה חזק ממנה. היא עזבה את בעלה לא פעם בלונדון – שם המשפחה השתקעה – וחזרה לוורשה על מנת לפצוח בקריירה ספרותית, אך חזרה לבעלה שוב ושוב. בלונדון הם חיו חיי עוני (אביו של בעלה סגר את הברז ברגע שבני הזוג התרחקו מהדת) ועבדו בעבודות מזדמנות. היא עבדה כתופרת לזמן מה, אך התפרנסה בעיקר מכתיבה ותרגום. ב-1930 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונים וכתבי עת ספרותיים ביידיש ותרגמה קלאסיקות ספרותיות אנגליות ליידיש.
אסתר קרייטמן נפטרה בדירתה בלונדון ב-1954, בגיל 63. לבקשתה, ובניגוד למקובל ביהדות, גופתה נשרפה. היא הסבירה ששדים רדפוה כל חייה – היא לא רצתה לתת להם הזדמנות להמשיך לרדוף אותה בקבר.
אחרי מותה, כתיבתה של קרייטמן כמעט ונשכחה. בשנות ה-80 של המאה הקודמת החל להתעורר בה עניין מחודש בקרב חוקרי ספרות יידיש. ב-1991 – מאה שנה להולדתה – כתב עליה קלייב סינקלייר באתר היהודי-פמיניסטי "לילית" והכתיר אותה כפורצת דרך פמיניסטית.
הוצאת הספרים הלונדונית דייוויד פול, המוקדשת לכתיבה יהודית, הוציאה בשנים האחרונות בתרגום לאנגלית את שלושת הספרים שקרייטמן פרסמה בחייה. שניים מהם כבר ראו אור באנגלית, ואילו אחד יצא בהוצאה בפעם הראשונה באנגלית. ב-2004 יצא הראשון, קובץ הסיפורים “Blitz and other stories”, שסיפוריו מתרחשים בפולין ובלונדון. הקובץ פורסם במקור ביידיש ב-1950 תחת השם Yiches ("יחוס"). מחציתו הראשונה מתרחש בשטעטל, והשניה בלונדון, שם חוותה קרייטמן את הבליץ.
בהמשך אותה שנה יצא הרומן הראשון שלה, שנחשב ליצירתה החשובה ביותר. "דער שדים־טאנץ" ("מחול השדים") יצא לראשונה ביידיש בוורשה ב-1936. כעבור עשור הוא תורגם על ידי בנה של קרייטמן וקיבל באנגלית את השם הידידותי יותר, "דבורה". זהו רומן סמי-אוטוביוגרפי, והסופרת מתארת בו את השטעטל ואת וורשה היהודית שאנחנו מכירים מספריהם של אחיה, מנקודת מבט אחרת. בהיותה אישה, ילדותה ונעוריה נראו שונה מאוד משל אחיה.
"דבורה" מספר על בת של רב בפולין המתנגדת למקומה של האישה בעולם החרדי. גיבורת הספר היא מוכשרת, חכמה וסקרנית, אך מיוסרת שכן היא כלואה בעולם שלא מאפשר לה לממש את עצמה. מכיוון שלא נותנים לה ללמוד תורה, כפי שעושים אביה ואחיה, היא מחביאה ספרים מאחורי תנור המטבח, וקוראת בהם בהיחבא. היא מתאהבת בקומוניסט אך נכנעת למצופה ממנה ומתחתנת בשידוך, מה שמותיר אותה אומללה ומיואשת. כל רצונה הוא להמלט.
מהרומן עולה כי אביה של קרייטמן היה חסיד אדוק וחובב מיסטיקה לא מעשי ולא מחובר לעולם. אמה היתה קרה ומשכילה, אך היא השלימה עם מקומה בעולם ולא ניסתה להתנגד לו, גם אם הדבר עשה אותה מרירה ומתוסכלת. דבורה/אסתר, לעומת זאת, התנגדה בכל הכוח.
אסתר קרייטמן היוותה השראה לדמותה של ינטל, אותה ברא אחיה הצעיר בסיפורו "ינטל בחור ישיבה", המספר על נערה שמתחפשת לבחור על מנת ללמוד תורה. ינטל התפרסמה בעולם כולו בעקבות העיבוד הקולנועי של ברברה סטרייסנד (שבשביס זינגר עצמו מאוד לא אהב). כמו ינטל, אסתר קרייטמן והגיבורה הספרותית שלה דבורה רצו להיות חופשיות: חופשיות ללמוד ולכתוב. ובעוד ינטל התפרסמה, אסתר קרייטמן נשכחה.
קרייטמן הטיבה לתאר את העולם היהודי באירופה בתקופתה, וכתבה בזעם, תעוזה ותשוקה על אישה הנלחמת על זכותה להגשמה עצמית. זו היתה מלחמה קשה עבור כל אישה בתקופתה, כל שכן עבור אישה יהודיה מבית חרדי. ב-1983 – שלושים שנה לאחר מותה – קיבלה קרייטמן סוף סוף איזושהי הכרה כחלוצה פמיניסטית כאשר הוצאת ויראגו הבריטית, המתמחה בכתיבה נשית, הוציאה את "דבורה" מחדש באנגלית. מאוחר יותר הוא יצא גם בארצות הברית בהוצאה הפמיניסטית הניו יורקית The Feminist Press, תחת שמו המקורי (מתורגם לאנגלית), “The Dance of the Demons”. השם המופיע על העטיפה הוא אסתר זינגר קרייטמן ומתחתיו כתוב "ההשראה האמיתית לינטל": הקישור לאח הכי מפורסם במשפחה כמובן לא הזיק למכירות. הוצאה זו מ-2009 הציגה את קרייטמן לדור חדש של סטודנטים.ות ללימודי נשים ומגדר כגיבורה פמיניסטית יהודיה אבודה.
"מחול השדים"/"דבורה" וקובץ הסיפורים שלה תורגמו במשך השנים לעוד שפות, אך עד יחסית לא מזמן, היחידים שיכולים היו לקרוא את הרומן השני שלה, היו קוראי היידיש. "בריליאנטן" ("יהלומים") יצא בפולין ביידיש ב-1944 וב-2010 יצא בהוצאת דייוויד פול בתרגום ראשון אי פעם לאנגלית. הרומן מתרחש באנטוורפן ובלונדון, ומספר על התמוטטות עולמו של יהלומן יהודי עשיר אך חסר מצפון בזמן מלחמת העולם הראשונה. כמו כל נושא שכתבה עליו, גם את עולם היהלומים באנטוורפן הכירה קרייטמן מקרוב.
ספריה של קרייטמן מעולם לא יצאו בעברית. למיטב ידעתנו, רק הסיפור "העולם החדש" תורגם לעברית. ב-2008 פרסמה ד"ר לאה גרפינקל תרגום של הסיפור, לצד מאמר על קרייטמן, בכתב העת "בקורת ופרשנות" של אוניברסיטת בר אילן; ב-2018 הוא פורסם בתרגומה של יהודית לוין בכתב העת לספרות "הו!"; ובשנה שעברה הוא פורסם בתרגומו של דורי פרנס (שגם כתב הקדמה מרתקת על הסופרת), באתר "איבערזעץ" המאגד תרגומים מספרות היידיש לעברית.
ייתכן כי אלה לא התרגומים היחידים. יתכן כי לסיפור הזה היו עוד תרגומים לעברית ויתכן כי סיפורים נוספים של קרייטמן פורסמו מתישהו בעברית בכתב עת ספרותי זה או אחר, אך אף אחד מספריה לא יצא בארץ, בעברית, לטובת ציבור הקוראים הרחב. נשמח לגלות שמישהו כבר הרים את הכפפה. הגיע הזמן לצדק היסטורי לאישה האמיצה ופורצת הדרך שהייתה אסתר קרייטמן לבית זינגר.