חורף 1759. ברחבת הקתדרלה המרכזית בעיר לבוב, פולין, התקבצו כ-2,000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף. למעט יללות הזאטוטים המורעבים, אף אחד לא פצה פה. הקור העז שחלחל לעצמות התחיל להפיל חללים. מידי פעם נשמעה חבטה של גוף צונח על השלג.
אלישע שור, ממשפחת שור המפורסמת מרוהטין, היה אחד מהיהודים ברחבה. הוא התחנן בפני ראשי הקתדרלה שיעניקו להם מזון ומחסה, לכל הפחות לזקנים ולתינוקות. ועד ארבע הארצות, המוסד הרבני העליון של יהדות פולין – כך הוא מספר להם – הוציא עלינו כתב חרם. מאשימים אותנו בעיסוק בשבתאות, במינות, בהפקרות. נאסר להשכיר לנו בתים, להעסיק אותנו, הילדים שלנו נזרקו ממוסדות החינוך. אנחנו גוועים ברעב.
ראשי הכנסייה ידעו היטב שבימים ההם גורלו של יהודי שלא השתייך לקהילה היה מוות בייסורים. "ניתן לכם מחסה ומזון בשלושה תנאים", אמר לאלישע הבישוף של לבוב, "הראשון, שתצאו בהודאה פומבית שהתלמוד שלכם מפיץ שקרים על ישו. השני, תתוודו שאתם משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, והשלישי שתמירו את דתכם לנצרות". אלישע שור הסתובב אחורה. 1,999 זוגות עיניים תלו בו מבטים תוהים בציפייה מורטת עצבים. הוא לקח נשימה ארוכה, זקף את קומתו ואמר לבישוף "כך נעשה".
איך הגענו לרגע המצמית הזה? הסיפור שלנו מתחיל 65 שנה קודם לכן. בשנת 1694 בעיר פינצו'ב, פולין, נולד תינוק בשם יהונתן אייבשיץ, בנם של שיינדל לבית צונץ, ור' נתן נטע, צאצא של הגאון רבי נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות". אייבשיץ גדל באקלים משפחתי של גאונים, ועוד בילדותו התפרסם כילד פלא ועילוי תלמודי.
בגיל מצוות פקד אסון את משפחתו, כשאביו הלך לעולמו בדמי ימיו והותיר אותו יתום. לפני מותו ביקש האב מחברו הטוב, ר' מאיר איזנשטט, בעל השו"ת המפורסם "פנים מאירות", לאמץ את בנו ולדאוג לחינוכו. החבר הנאמן מילא אחר בקשתו האחרונה של חברו. אייבשיץ עבר להתגורר בביתו של ר' מאיר איזנשטט בפרוסניץ', מורביה, והמשיך לעשות חיל בלימודיו.
בנקודה זו מופיע האקדח של המערכה הראשונה. אחד המורים שמינה איזנשטט לאייבשיץ היה בחור בשם ר' יהודה לייב פרוסניץ', שבתאי בסתר, ותלמידו של ר' נחמיה חיון, ממנהיגי השבתאות הידועים במאה ה-18. המורה והתלמיד הסתגרו בחדר, ובין פלפולים תלמודיים ולימודי הלכה ודינים, התמסרו ללימודי קבלה, קריאה בזוהר הקדוש, ועיון בספרי שבתאות מוכרים כמו "רזא דמהימנותא" המיוחס לשבתאי צבי. הנער המוכשר נלכד בקורי קסם השבתאות. את הימים הקדיש לתורת הנגלה, את הלילות לתורת הנסתר.
כאן צריך לפתוח סוגריים קצרים. כיום זה נשמע לנו אנכרוניסטי, אבל במהלך המאה ה-18 התחולל מאבק מר בין תנועת השבתאות לבין הממסד הרבני. כחצי מאה אחרי מותו של שבתאי צבי רעיונותיו התפשטו באירופה כאש בשדה קוצים. ב- 1726, למשל, נאמר על העיר נדבורנה שבגליציה "וכל העיר כולם שבתאים" על העיירה רוהטין שבאוקראינה נאמר "שכל תלמידי החכמים שם היו שבתאים" או בעגה יידית "שבתאי צביניקעס". הממסד הרבני חשש מהיסודות האנרכיסטים הטמונים בתורה השבתאית, ומחומר הנפץ המשיחי שגנוז בה. האליטה נזקקה לציות, והשבתאים היו מטרד שחייבים לסלק.
נחזור ליהונתן אייבשיץ. כזכור חוץ ממשיכתו לרעיונות השבתאים, כרסו של הבחור הייתה מלאה בש"ס ובפוסקים ובשנת 1710 הוא זכה לשידוך ראוי לעילוי תורני מסוגו. קראו לה אלקהל'ה, והיא הייתה בתו של ר' משה יצחק שפירא, אב בית הדין הראשי של פראג. אחרי נישואיו כיהן אייבשיץ כרב בבית המדרש הגדול של פראג, שנחשב לבית המדרש הגדול באירופה.
בשנת 1725 התחילו הצרות, כשתלונה על זיקתו של אייבשיץ לשבתאות הגיע לרבנות פראג. בעקבות התלונה חויב אייבשיץ לעבור טקס משפיל שנערך בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת הגדול של פראג ביום כיפור. בטקס נאלץ לעמוד מול כל הקהל הקדוש של יהודי פראג ולהודות שהוא עוסק בשבתאות.
וזו רק ההתחלה. כעבור מספר שנים הוצעה לאייבשיץ כהונת הרבנות הראשית של העיר מץ. וגם כאן חיכתה לו הפתעה. מסתבר שדודתה של אלקהל'ה התגוררה במץ והייתה במקרה אשתו של ר' יעקב רייכר, הרב הראשי של העיר שנפטר רק זמן קצר קודם לכן. כששמו של אייבשיץ הוצע כמחליף לבעלה, קמה הדודה, מרת גיטל שמה, וסיפרה שהיא נכחה באירוע בבית הכנסת בפראג בתפילת "כל נדרי" והיא מסרבת שאייבשיץ, הנגוע בשבתאות, יחליף את בעלה. כמו שאומרים, הכול נשאר במשפחה.
אבל פרשת מץ הייתה הקדימון לסערה הגדולה יותר שהתחוללה בשנת 1750, כשראשי קהילת אה"ו (אלטונה, המבורג וואנדסבק) הציעו לאייבשיץ את התפקיד היוקרתי – הרב הראשי של שלושת הקהילות. עבור אייבשיץ זה היה חלום שהתגשם. עבור אדם אחר היה זה סיוט שהתגשם.
יעקב עֶמְדין, הידוע בכינויו יעב"ץ, היה בנו של ר' צבי הירש, "החכם צבי", ונכדו של ר' זלמן מירלש, ששניהם כיהנו בעבר כרבני קהילת אה"ו. כשיעב"ץ שמע שאייבשיץ עומד להתמנות לכס הרבנות, היכן שישבו בעבר אביו וסבו, תגובתו הייתה "על גופתי המתה". יעב"ץ, עילוי תורני בפני עצמו, פתח במלחמת חורמה נגד אייבשיץ והשבתאים.
על מנת לחבל במינוי של אייבשיץ, ייסד יעב"ץ בית דפוס והדפיס 20 ספרים, שמעתם נכון, אך ורק כדי לספר בגנותם של אייבשיץ והשבתאות. אבל זה לא סיפק אותו. מסתבר שאחיו החורג של אייבשיץ, רב מאיר מביילא, היה גיסו של יעב"ץ, ובמקרה גם מנהיג "ועד ארבע הארצות" – המוסד הרבני שחלש על כל יהדות פולין. יעב"ץ הפעיל את גיסו נגד אייבשיץ, אחיו החורג, ומאותו רגע ואילך פצח הועד במסע ציד בסגנון מקארתיסטי נגד אייבשיץ בפרט והשבתאות בכלל. אחד מאירועי השיא היה "חרם לבוב", האירוע בקתדרלה בלבוב שבו 2,000 יהודים נאלצו להמיר את דתם.
חמש שנותיו הראשונות של רבי יהונתן אייבשיץ כרב הראשי של קהילת אה"ו עמדו בצל המאבק נגדו. יעב"ץ המשיך לתקוף אותו ולא הרפה. בסוף אייבשיץ נכנע. הוא נפטר בשנת 1764 תשוש ומצולק נפשית.
(הסיפור מובא בספרה של פרופסור רחל אליאור "הבעש"ט ובני דורו")