אם מחפשים את המונח "פייגין" באתר של "אנציקלופדיה בריטניקה", השורה הפותחת את ההגדרה (בתרגום חופשי) היא: "דמות בדיונית, אחד הנבלים ברומן של צ'רלס דיקנס, 'אוליבר טוויסט' ואחד מהפורטרטים האנטישמיים הידועים לשמצה בספרות האנגלית".
פייגין הזקן, על פי הסיפור של דיקנס, הוא נוכל נאלח שחוטף ילדים יתומים ומאמן אותם להיות כייסים בתמורה למחסה ולאוכל, כשהוא לוקח את השלל הגנוב לעצמו. צ'רלס דיקנס – גדול הסופרים האנגלים של התקופה הוויקטוריאנית – תיאר אותו ככייס מומחה שמנצל ילדים, ביניהם את גיבור הספר, היתום אוליבר טוויסט.
על פי טענה חוזרת, דמותו של פייגין מבוססת על דמות היסטורית שהייתה באמת: אייזק "אייקי" סולומון – הקרימינל היהודי המפורסם ביותר בממלכה הבריטית. אין הוכחה ניצחת כי דיקנס אכן ביסס את דמותו של פייגין על סולומון, שפעל בלונדון במחצית הראשונה של המאה ה-19, אך היות והוא היה דמות מוכרת באנגליה של אותה תקופה וניתן למצוא לא מעט קווי דמיון, זו הדעה הרווחת.
סולומון, כמו מיטב עברייני לונדון של התקופה, נולד באיסט-אנד, לאב שהכניס אותו למקצוע המפוקפק של סחר בסחורות גנובות. בשנות ה-20 של המאה ה-19 פתח סולומון הבן חנות משכון מצליחה, אלא שדברי הערך שמכר היו גנובים. משטרת לונדון הכירה אותו היטב ואף תפסה אותו מספר פעמים, אך בכל פעם הוא הצליח לברוח ממאסר, מה שרק העלה את הפרופיל הציבורי שלו. גם שלושה פמפלטים שפורסמו אודות מעלליו, שהגזימו בצורה ניכרת את היקף פעילותו הלא חוקית, ניפחו את המוניטין שלו.
ב-1827 סולומון ברח מאנגליה לניו יורק, שם המשיך בעסקיו המפוקפקים. אשתו אן (חנה), איתה התחתן בבית הכנסת הגדול של לונדון, הורשעה בעקבות גילוי סחורה גנובה בביתם והוגלתה לארץ ואן דימן – השם הקולוניאלי של טסמניה. ארץ ואן דימן היתה באותם ימים מושבת העונשין המרכזית של אוסטרליה, אליה הוגלו כ-73,000 אסירים. ארבעת ילדיהם הקטנים של אייקי ואן נשלחו לאוסטרליה יחד עם אימם, ושני ילדיהם הבוגרים הפליגו לשם באופן עצמאי כדי להיות עם אימם ואחיהם.
כשסולומון קרא בעיתון בניו יורק כי משפחתו הוגלתה מאנגליה, הוא הפליג להובארט, בירת ארץ ואן דימן (היום בירת טסמניה), בתקווה להתאחד עימם. כפושע נמלט מוכר ששמו הולך לפניו, הוא לא הצליח לשמור על אנונימיות בקולוניה, והוסגר חזרה לאנגליה. המשפט שלו באולד ביילי – בית המשפט הפלילי המפורסם של לונדון – תוקשר בהרחבה בעיתונות. אין ספק כי דיקנס קרא את הידיעות בשקיקה, שכן משפטו של פייגין ב"אוליבר טוויסט" מזכיר מאוד את זה של סולומון.
סולומון הורשע ונשלח בחזרה לארץ ואן דימן. לאחר ששוחרר מהכלא, נשאר באוסטרליה. גם הפעם קיווה להתאחד עם משפחתו, אך זה לא קרה – אשתו כבר מצאה פושטק אחר, מה שעורר לא מעט תגרות אלימות בין השניים. סולומון השתקע בהובארט, פתח חנות טבק ופקד את בית הכנסת המקומי, בו החזיק מושב קבוע. אחרי שלל הרפתקאות שהשתרעו על פני שלוש יבשות, סיים סולומון את חייו הסוערים בגיל 63 בסך הכל, ונטמן בבית הקברות היהודי המקומי. מצד שני, הוא זכה לחיי נצח בזכות הקסם שדמותו הילכה על עולם הספרות.
בנוסף להשראה שהעניק לדיקנס, סולומון ומשפחתו גם כיכבו ב"טרילוגיה האוסטרלית" – שלושה רומנים מאת הסופר האוסטרלי ברייס קורטני שיצאו בשנות ה-90 של המאה הקודמת. מיותר כמעט לציין כי גם האופן הגרוטסקי בו עיצב דיקנס את פייגין וגם הדרך שבה קורטני תיאר את דמותו של סולומון בספריו נחשבות לאנטישמיות.
כל מי שקרא את "אוליבר טוויסט", ראה עיבוד קולנועי או טלוויזיוני של הרומן או חזה במחזמר "אוליבר!", יודע שפייגין הוא קשיש כעור, מוזנח וכפוף עם שיער ארוך ומדובלל הלובש סחבות. ולא רק שפייגין מתואר כמגעיל, מפוקפק וחסר מוסר, הוא מכונה לאורך הספר "היהודי"; שאף אחד לא יפספס או ישכח את מוצאו של אותו יצור מתועב, חלילה.
מעצבי התלבושות והמאפרים שהיו אחראיים על עיצוב דמותו של פייגין בסרטים והצגות למדו על הלוק של מנהיג הכייסים בעיקר מאיור צבעי המים המפורסם של ג'וזף קלייטון קלארק הבריטי, שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 וחתם על איוריו בשם "קיד". קיד אייר רבים מסיפוריו של דיקנס, ופייגין הכחוש עם האף המעוקל, השיניים החסרות, השיער והזקן הג'ינג'ים והעיניים הקטנות והערמומיות, נחקק בזיכרון הקולקטיבי. האיור המשפיע הזה מזכיר כמובן מאוד את הקריקטורות האנטישמיות הקלאסיות.
בניגוד לפייגין, אייקי סולומון דווקא היה ידוע בתור בחור נאה ביותר ולבוש בקפידה, כפי שניתן לראות באיור המשטרתי המעטר כל כתבה או ערך אנציקלופדי עליו. לא ידוע איך הוא היה נראה בשנותיו האחרונות, אך בשיאו היה לו שיער קצר ומסורק, פאות לחיים מטופחות וללא זקן. הוא גם לא לבש סחבות אלא את מיטב אופנת השעה. אם לשפוט על פי האיור, הדמיון החיצוני היחיד בין סולומון לפייגין הוא האף הנשרי שכולנו מכירים בתור "אף יהודי".
"אוליבר טוויסט" פורסם במקור כסיפור בהמשכים, בין 1837 ל-1839, ודי מהר הגיעו אל אוזניו של דיקנס תלונות כי דמותו של פייגין היא אנטישמית. הסופר הכחיש מכל וכל, לקח לתשומת לבו, ובעוד בפרקים מוקדמים יותר פייגין מכונה "היהודי", בפרקים שפורסמו מאוחר יותר, הוא כבר לא מכונה כך, וגם סממנים יהודיים אחרים מותנו באופן ניכר. תיאוריו של פייגין והאיורים שלו הפכו לפחות פוגעניים במהדורות מאוחרות יותר של הספר, אך דמותו היהודית הגרוטסקית והסטריאוטיפית כבר נצרבה בתודעה, והוא המשיך להיות מוצג כך, על הבמה והמסך.
בעיבוד הקולנועי הבריטי מ-1948 שביים דייויד לין ("הגשר על הנהר קוואי", "לורנס איש ערב", "ד"ר ז'יוואגו"), נשא השחקן סר אלק גינס אף תותב גדול כדי לגלם את פייגין. בעקבות העיצוב האנטישמי של הדמות, יצא הסרט לאקרנים בארצות הברית רק לאחר שנערך מחדש מינוס כמה סצנות בעייתיות, ובישראל הוא נאסר לגמרי להקרנה (במצרים הוא גם נאסר להקרנה, למרבה האירוניה בטענה שפייגין מוצג בצורה חיובית מדי).
כשסר בן קינגסלי נכנס לנעליו של פייגין בעיבוד הקולנועי של רומן פולנסקי מ-2005, הוא נראה מפלצתי במיוחד – בנוסף לאף הפרוסטטי, לזקנקן המדובלל ולשלוש השערות האפורות הזורמות על עורפו הנכלולי, הוא קיבל שומה ענקית ושיניים רקובות. מצד שני, אי אפשר להאשים באנטישמיות את פולנסקי היהודי ניצול השואה, שדיבר על כך שסיפורו של אוליבר טוויסט מהדהד לא פעם את ילדותו שלו כיתום בפולין הכבושה בידי הנאצים. ובאשר לקינגסלי – מבחיל ככל שפייגין שלו נראה, הוא גילם אותו כדמות טראגית ומכמירת לב, שלפחות נותנת לילדים אוכל וקורת גג, שזה יותר ממה שאפשר לומר על מפעילי בית המחסה לעניים שבו אוליבר טוויסט המסכן גדל.
אייקי סולומון מן הסתם לא היה מעריך את ההשוואה לפייגין; למזלו הוא כבר היה באוסטרליה כשעלילות "אוליבר טוויסט" החלו להתפרסם ואולי הוא פספס את כל העניין, או לכל הפחות מעולם לא גילה את הקשר שלו לנבל היהודי הזקן והמכוער.