ג'ון מונאש
ג'ון מונאש הגיע לקהיר ב-1915 באמצע מלחמת העולם הראשונה בתור קצין בכיר ומפקד חטיבת החי"ר הרביעית, על אף שלא הייתה לו הכשרה צבאית רשמית. הוא נולד באוסטרליה הרחוקה להורים יהודים שהיגרו מגרמניה, היה מהנדס ואיש עסקים מצליח וגם בעל תואר במשפטים ובאמנות. הישגיו האקדמיים הובילו למינויו כקצין מילואים בחיל המודיעין האוסטרלי, ושם החל להתקדם במהירות בסולם הדרגות.
הוא ניחן בראייה רחבה יוצאת דופן, שאפשרה לו לזהות את השגיאות הקטסטרופליות שהפכו את מלחמת העולם הראשונה למרחץ הדמים האיום ביותר בהיסטוריה הצבאית עד אז, ויכולותיו עשו אותו לגנרל המשפיע ביותר במלחמה – לאיש אשר יחתוך את הקשר הגורדי שותת הדם של החזית המערבית.
הניסיון הראשון של מונאש בשדה הקרב היה בגליפולי המדממת, שם הצליח לפנות 45,000 חיילים, והרשים מאד את הפיקוד הבריטי. באותו זמן החלו להתפשט אודותיו שמועות אנטישמיות, שטענו כי הוא בעצם מרגל גרמני. באופן מקרי, בגרמניה גרו הוריו של מונאש בשכנות לגנרל הגרמני אריך לודנדורף.
ב-1916 הוצב מונאש בחזית המערבית. הוא זכה ליחס של כבוד מהול בחשדנות מצד הסגל האוסטרלי הבכיר. "איננו רוצים שאת אוסטרליה ייצגו אנשים בשל יכולתם לקדם את עצמם, יכולת שטבועה ביהודים מלידה", כך פרסם כתב המלחמה הרשמי צ'רלס בין. בין חבר אל קצינים אחרים ואל העיתונאי קית' מרדוק – אביו של איל העיתונות רופרט מרדוק – ויחד קשרו קשר לסלק את מונאש מהפיקוד. ההיסטוריון ג'פרי סרל כינה לימים את המתקפה נגד מונאש "כנראה המקרה החמור ביותר של חוסר אחריות משווע מצד עיתונאים בתולדות אוסטרליה".
כשראש ממשלת אוסטרליה, בילי יוז, ביקר בחזית, הוא גילה שכולם – מפקדים וחיילים זוטרים כאחד – העריצו את מונאש, למרות שלא פיקד עליהם בחזית, אלא ניהל את הקרב מהמטה הכללי. הוא היה רגיש מאד לאובדן חיים. כמו כן נהג לעצור מתקפות חי"ר כושלות ודאג למשלוחים יומיים של ארוחות חמות אל החזית.
בשלב ההוא מונאש כבר הוביל את החילות האוסטרליים לניצחונות מרשימים בקרבות מסינס וברודסיינדה שבשטח בלגיה, תוצאה של התכנון הקפדני שלו אשר חיזק את המורל בקרב החיילים שבמשך שלוש שנים כמעט ולא חוו שום התקדמות משמעותית. הכתב הצבאי פ.מ קטלאק ציין בזמן אמת: "מונאש ראה את כולם; לא שכח דבר; ולא השאיר אף פרט לידו של הגורל".
בביטחון הולך וגובר כתוצאה מהצלחותיו בשדות הקרב השונים, מונאש החל בעיצובה מחדש של החשיבה הצבאית. לא עוד בזבוז של חיילי חי"ר שיגנו על ציוד המלחמה, אלא החי"ר מתקדם מאחורי הטנקים ותחת חיפוי ארטילריה וחיל האוויר, על מנת להבטיח שיפור עמדות.
קרב המל בצרפת ביסס סופית את שמו של מונאש כגאון טקטי. הוא יזם תכנית קרב בת שעה וחצי, שבה הסתמך על טנקים וארטילריה בקרב כוחות חי"ר בתנועה. הוא ניצח בקרב בתוך 93 דקות, ועד היום המל נחשב לקרב הכוחות המשולבים הראשון בהיסטוריה. באופן אירוני, קרב זה סיפק לגרמנים את טקטיקות הלחימה בהן השתמשו במלחמת העולם השנייה.
בקרב אמיין בצרפת, מונאש הנחיל מכה ניצחת לצבא הגרמני. כוח אוסטרלי-ניו זילנדי משולב (ANZAC) תקף ראשון, השמיד את הארטילריה הגרמנית וסלל את הדרך לניצחון מכריע. "היום השחור ביותר בתולדות צבא גרמניה", כתב גנרל לודנדורף ביומנו. המלך ג'ורג' החמישי הגיע באופן אישי לשדה הקרב כדי להעניק למונאש תואר אבירות – צעד ראשון מסוגו של מלך אנגלי זה 200 שנה.
הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי, גיבור מלחמת העולם השנייה וקרב אל עלמיין, כתב בספרו "ההיסטוריה המקוצרת של הלוחמה": "הייתי מכתיר את סר ג'ון מונאש לגנרל הטוב ביותר בחזית המערבית באירופה" – כבוד גדול במיוחד לאדם שלמעשה מעולם לא הוכשר להיות גנרל.
אחרי המלחמה, מונאש המשיך לשרת את הציבור האוסטרלי כשעמד בראש מיזמי ענק של פריסת חיבור חשמל לאזורים כפריים מרוחקים, וכמו כן העניק ייצוג משפטי ליוצאי צבא שנאבקו לחזור לחיים האזרחיים.
ג'ון מונאש נפטר מהתקף לב ב-8 באוקטובר 1931 והוא בן 66. 300,000 בני אדם ליוו את ארונו אל בית הקברות היהודי במלבורן, בתהלוכת הלוויה הגדולה אי פעם באוסטרליה עד אז.
יונה יקיר
יונה עמנואלוביץ' יקיר, היה מצביא סובייטי ואחד הרפורמטורים הצבאיים הגדולים והחשובים של התקופה בין שתי מלחמות העולם. בשנות ה-1920 הוא תרם תרומה מכרעת לרפורמות שהוביל המנהיג הבולשביקי מיכאיל פרונזה בצבא הסובייטי שאחרי מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. יקיר היה האדם השני בהיסטוריה שזכה לקבל את עיטור הדגל האדום, ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים במהלך חייו. בסופו של דבר גם הוא היה לקורבנו של המשטר הרצחני שאותו כה היטיב לשרת.
יקיר נולד ב-1896 בקישינב, בסרביה (מולדובה של היום), לרוקח יהודי אמיד. בתחילה נלחם עם הבולשביקים והשתתף ברדיפות לנין את הקוזקים – טבח מונע אידיאולוגיה שבמהלכו נרצחו כמעט מחצית מכל הקוזקים הגברים. יחסו לאיכרים האוקראינים בתקופת ההלאמה החקלאית היה כנראה מוגדר בחוק הבינלאומי המודרני כפשע מלחמה שהוביל, בין היתר, לרעב האוקראיני הגדול של תחילת שנות ה-1930.
יקיר היה צוער באקדמיה הצבאית הגבוהה בברלין. הוא השתתף בתכנון המבנים המשולבים הראשונים של טנקים וחיל אויר. הוא היה חדשן ומקורי, ואף תמך בתאוריה החדשנית של המרשל מיכאיל טוקצ'בסקי, שכונה "נפוליאון האדום", על אודות מבצעי עומק, שהפכו את הצבא האדום לאחד המתקדמים בעולם. בתקופת ההכנות למלחמת העולם השנייה, הוורמאכט העתיק כמה מההמצאות הצבאיות הסובייטיות הללו. אחרי סיום המלחמה, כינה הפילדמרשל הגרמני פאול פון הינדנבורג את יקיר אחד הגנרלים המוכשרים ביותר שהכיר ואפילו הזמין אותו לתת הרצאה לקצינים הבכירים של צבא גרמניה.
על אף שאחז בדרגה השנייה הכי גבוהה בצבא הסובייטי, ועל אף נאמנותו למטרות הקומוניסטיות, סטלין ראה בו, אלא מה, איום אפשרי. במהרה יקיר הואשם כי הוא משמש כסוכן נאצי וככזה שלקח חלק בהתארגנות הטרוצקיסטית-אנטי-סובייטית של התקופה. יקיר נעצר, עונה והוצא להורג ביוני 1937 בטיהור הגדול, ואתו גם מפקדים בכירים אחרים, ביניהם גם מרשל טוקצ'בסקי. על פי העדויות, מילותיו האחרונות היו "יחי סטאלין!".
עם מותו, איבד הצבא האדום כישרון נדיר ולא היה מוכן היטב למלחמת העולם השנייה. למרבה המזל, תלמידיו של יקיר בדרגים הגבוהים בפיקוד הסובייטי יישמו את תורתו של המאסטר, ועזרו לבסוף להביס את הגרמנים.
רק 20 שנה אחרי מותו, ב-1957, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חרושצ'וב העניק לו חנינה שלאחר המוות והכרה בשירותו עבור ברית המועצות וב-1966 הוציאו השלטונות בול דואר המנציח את זכרו. בנו של יקיר, פיוטר, שהיה רק בן 14 כשאביו נעצר, נשלח לגולאג שם בילה 18 שנה עד שאותו חרושצ'וב הורה לשחררו. פיוטר הפך פעיל חופש בברית המועצות של אז. נכדתו של יקיר, אירינה, חיה בירושלים עד שנפטרה ב-1999.
ג'ייקוב פרג' רפאל ג'ייקוב
ג'ייקוב נולד בכלכותה שבהודו הבריטית, למשפחה של יהודים מבגדד. מצבם של הפליטים היהודים מאירופה, שהתארחו אצל משפחתו, נגע עמוק בלבו והוא החליט, על אף התנגדותו של אביו, להתגייס לצבא הבריטי ההודי בשנת 1942. הוא נלחם בבורמה ובסומטרה במלחמת העולם השנייה ומאוחר יותר במלחמות הודו-פקיסטן.
את מקומו בנצח רכש לוטננט ג'נרל ג'ק פרג' רפאל ג'ייקוב במלחמת הודו-פקיסטן 1971. הטקטיקות הצבאיות ותמרוני הלוחמה שיישם, אפשרו לצבא ההודי להתקדם לדאקה, בירת מזרח פקיסטן דאז ובירת בנגלדש היום, בתוך פחות משבועיים, כמעט מבלי שהפיקוד הפקיסטני הבחין בכך כלל.
באותה תקופה הופעל על שני הצדדים לחץ בין-לאומי הולך וגובר להגיע להפסקת אש, וההשתלטות על דאקה נראתה בלתי אפשרית. רק 3,000 חיילים הודים עמדו אל מול כוח הגנה פקיסטני גדול שמנה 26,000 חיילים. אבל ג'ייקוב לא נרתע ובמקום הגה תרגיל מדהים. הוא יצא, מלווה בקצין הודי אחד, שניהם לא חמושים כלל, אל עמדת ביקורת פקיסטנית ודרש להיפגש עם גנרל ניאזי, מפקד הצבא הפקיסטני.
שנים אחר כך כתב ג'ייקוב בביוגרפיה שלו: "אמרתי לו שאם לא ייכנע, לא אוכל להיות אחראי לביטחונן של המשפחות ושל המיעוטים האתניים, אבל אם כן ייכנע – אני אגן עליהם. ביקשתי ממנו לשקול זאת, והזכרתי שוב, שללא כניעתו לא יובטח בטחון המשפחות. הוספתי גם, שאני נותן חצי שעה למחשבה, ואם התשובה שלילית – אתן פקודה לחדש את המתקפות ואת ההפצצות על דאקה".
ניאזי נכנע. בהמשך האשים את ג'ייקוב שסחט אותו. כעונש על האכזריות הפקיסטנית כלפי האוכלוסייה הבנגלית, דאג ג'ייקוב לוודא שהכניעה תהיה פומבית. בבנגלדש, שנוסדה על השטח שקודם נקרא מרזח פקיסטן, מכנים את ג'ייקוב "משחרר האומה".
לאחר תום הקריירה הצבאית שלו, התמנה ג'ייקוב למושל גואה ופונג'אב ועם השנים פעל להעמקת יחסי ישראל-הודו ושיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. הוא הלך לעולמו ב-2016 ונקבר בבית העלמין היהודי של ניו דלהי.