כמו רבים מיהודי אירופה גם הרשל גרינשפן ודודו, אברהם, היו דבוקים לרדיו ב-12 מרץ 1938 בשעה שהמליציות הנאציות צעדו ברחובות וינה, באירוע שכונה לימים "האנשלוס" – סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי. הרשל ודודו האזינו בחשש רב לנאום הכניעה המתרפס של הקנצלר האוסטרי ולקריאות הנקמה של אזרחים אוסטרים ממוצא גרמני, ששחררו רעל חומצתי בן 20 שנה, שמקורו בהסכם ורסאי המשפיל, שכפה על גרמניה לכרוע ברך בפני מדינות ההסכמה.
בחצות, כשהפיהרר בכבודו ובעצמו נכנס לבירה, לא לפני שעצר להניח פרחים על קברה של אמו בעיר הולדתו בראונאו, כיבה אברהם גרינשפן את הרדיו. "זה תחילת הסוף" אמר לאחיינו בעיניים כבויות. כמה ימים מאוחר יותר הופיעה בעיתון התמונה המפורסמת, בה נראים יהודים כורעים על הברכיים ומצחצחים את מדרכות וינה, כשעל המחזה משקיפים קצינים נאצים מחויכים.
זה שנתיים חי הרשל גרינשפן אצל דודו ודודתו בפריז. הוריו, זונדל ורבקה גרינשפן, אוסט יודן שהיגרו מפולין לגרמניה ב-1911 במסגרת גל ההגירה הגדול של יהודי מזרח אירופה לארצם של גתה ושילר, חששו לגורל בנם ושלחו אותו לדודים בעיר האורות.
הימים ימי פוסט חוקי נירנברג, ועם סיפוח אוסטריה ל"רייך אלף השנים" גדל מספר היהודים שחיו תחת השלטון הנאצי ל-650,000. אלו היו אנשים ללא אזרחות וזכויות, שהופשטו מכל צלם אנוש. נאסר עליהם לעבוד במשרות ציבוריות, הם סולקו בבושת פנים מאוניברסיטאות, ומדי יום נאלצו לחוות עוד ועוד השפלות וגזירות. עם סיפוח אוסטריה הודיעו איטליה, צ'כוסלובקיה ושוויץ כי הן סוגרות את שעריהן בפניהם. אלו הצטרפו אל בריטניה, ארה"ב ומדינות נוספות שהגבילו את מכסת המהגרים. בתקופה שהוא הכי היה זקוק לעזרה ומקלט, מצא עצמו העם הנבחר ללא אפשרויות בחירה. בגרמניה גופא החלו להוציא ליהודים צווי גירוש. בין המגורשים היו גם הוריו של הרשל, אחותו ברטה ואחיו מרדכי אליעזר. השלושה מצאו את עצמם מושלכים, ללא מזון ומחסה, בגבול גרמניה פולין, כשזו האחרונה מסרבת לקלוט אותם.
גם בצרפת המצב היה בכי רע. הרפובליקה נושאת בשורות מהפכת זכויות האדם, שהייתה מהראשונות בהיסטוריה שהעניקו אמנסיפציה ליהודים, השיתה באותם ימים חוקי הגירה נוקשים. גרינשפן התגורר בפריז על זמן שאול, מבלי שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה הצרפתית ולא למד את השפה.
לגרינשפן היו את כל הסיבות לצלול לייאוש עמוק. הוא חי הרחק מהוריו, ללא זכויות ועתיד, ילד אבוד בעיר זרה. אך למרות זאת שמר על זיק של אופטימיות. ולא רק הוא, אלא כמעט כל היהודים שחיו באותו זמן תחת שלטון הרייך. מדוע? הסיבה לכך נמצאה כ-600 ק"מ דרומית מפריז – בעיירה ציורית קטנה בשם אוויאן.
התאריך בו אנו מתמקדים – 6 ביולי 1938, השבוע לפני 81 שנה – נכנס משום מה כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה, זאת למרות שלפחות מטאפורית, אפשר גם לסמן אותו כזה שבו החלו לחמם את התנורים באושוויץ. בעיירה אוויאן, השוכנת למרגלות האלפים הצרפתים ושידועה במעיינות המים המינראליים שבה, מתארחים נציגים מ-31 מדינות. הסיבה להתכנסות: דיון בגורלם של רבבות הפליטים היהודים שחיים בתחומי הרייך השלישי. מעשית, מה שהתרחש שם היה פסטיבל בינלאומי למירוק מצפון.
להלן תמצית הדיווחים מהוועידה: ניו זילנד הביעה נכונות לעיין רק בפניות פרטניות של פליטים יהודים, קולומביה הודיעה כי היא יכולה לקלוט רק פועלים חקלאיים יהודים בעלי אמצעים, כמו גם אורוגוואי. הנציג האוסטרלי סרב להעמיד את בני ארצו, הידועים בנפשם השברירית, בפני דילמות אתיות מיותרות: "עד כאן לא הייתה אצלנו בעיית גזע, ואין אנחנו מוכנים להסתכן בשינוי מצב זה עם בואם של יהודים", אמר.
בריטניה, שלא רצתה להתגרות בערביי ארץ ישראל, התנתה קליטה של חלק קטן מהפליטים היהודים אצלה, רק אם בתמורה שערי ארץ ישראל יסגרו בפניהם. או כפי שמגדירים זאת בבריטית – "מוסר כפול". הולנד הסכימה לקבל פליטים בתנאי שימשיכו ליעד אחר. איזה יעד? השאלה הזו לא טרדה את מנוחתם. אמריקה, שימו לב, התנתה את קבלת היהודים בארצה בתנאי שאלו ימציאו תעודות על התנהגות טובה מצד המשטרה הגרמנית. בשיא הרצינות.
אבל תצוגת התכלית המרשימה ביותר של גלגול עיניים למרחקים ארוכים באה מצדו של הנציג הצרפתי שאמר כי "המסורת הצרפתית מחייבת אותנו לשמש ארץ מקלט לנוודים. עם זאת איכותו המוסרית הידועה של האלמנט המיובא ייצור תחושת זרות בקרב התושבים המקומיים".
עם סיום הוועידה צהלו כותרות העיתונים בגרמניה: "יהודים למסירה בזיל הזול! מי רוצה? אף אחד לא רוצה!". בעיתון הגרמני "The German Danziger Vorposten" נכתב כי "אף מדינה לא מוכנה להילחם בבושה של אירופה (היהודים), ובכך מחזקת הוועידה את יחסה של גרמניה כלפי היהודים". עיתון גרמני נוסף, the Nationalsozialistische Parteikorrespondenz"", קבע כי "אוויאן מוכיחה את הסכנה שמייצרים היהודים לעולם". בהראלד טריביון הבריטי היו יותר תמציתיים: "650,000 מהגרים יהודיים נדחו על ידי הכול באוויאן".
אבל ועידת אוויאן הייתה יותר מכישלון, היא הייתה המבוא הבלתי רשמי ל"פתרון הסופי". מרפרוף קצר בכתבי היטלר אפשר לגלות כי הוא עקב בדריכות אחרי הוועידה, והסיק מתוצאותיה, כי העולם יעמוד מנגד כאשר יחליט לנקוט בצעדים בלתי הפיכים לפתרון הבעיה היהודית.
בינתיים בפריז כבה הזיק בעיניו של נער יהודי בודד ומיואש, ובבוקרו של ה-7 בנובמבר 1938 הוא נכנס לשגרירות גרמניה בפריז והודיע שברצונו למסור מסמכים חשאיים. כעבור דקה ירה במזכיר השלישי בשגרירות – הדיפלומט ארנסט פום ראט. "הוריי היקרים. לא יכולתי אחרת, ה' יסלח לי", כתב גרינשפן בפתק שהשאיר ומסר אותו לשוטרים, "הלב מדמם בשומעי את גורלכם המר עם עוד רבבת יהודים. אני מוכרח למחות, כך שכל העולם ישמע את מחאתי. וכן אעשה. אנא סלחו לי".
כעבור יומיים פרץ "ליל הבדולח".