השם הנרייטה סאלד (או סולד כפי שלפעמים נהוג היה לכתוב) הוא מוכר מאוד. כולנו נתקלנו בו – אחרי הכל נקראו על שמה בתי ספר, מכון מחקר, כפר נוער, רחובות רבים וקיבוץ כפר סאלד בגליל. סאלד הייתה אחת המנהיגות המשפיעות ביותר בתולדות הציונות, אך גם מי שיודע לדקלם שהיא הייתה מייסדת ארגון הדסה ומנהלת עליית הנוער, לא בהכרח מכיר את סיפורה האישי ויודע שהיא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הציונות.
מעבר להישגיה המרשימים, דמותה מעניינת דווקא בגלל הסתירות שבה: האישה שהייתה עד כדי כך מזוהה עם טיפול בילדים עד שתאריך יום האם העברי נקבע על פי תאריך פטירתה, למעשה מעולם לא זכתה להיות אמא לילדים משלה. והאישה שנלחמה על מקומה בציבוריות בתור אישה בעולם של גברים, הצליחה הרבה יותר בתפקידים שנתפסו כגבריים, ובמימוש האישי של הנשיות שלה, נחלה כשלון חרוץ ואכזבה מרה.
מעטים האנשים שהשפעתם על החברה המתהווה בארץ ישראל הייתה כה מרחיקת לכת כמו זו של הנרייטה סאלד. האישה שכונתה "אם היישוב" הניחה את אבני היסוד למערכות הבריאות, החינוך והרווחה בישראל, והצילה את חייהם של אלפי ילדים בתקופת השואה.
הנרייטה סאלד נולדה ב-1860 בבולטימור, מרילנד, שנה לאחר שהוריה היגרו לארצות הברית מהונגריה. אביה מונה לרב קהילת בולטימור. הוא היה קרוב מאוד לבתו הבכורה שירשה ממנו את משיכתה לעיסוקים אינטלקטואלים והומניטריים.
את פועלה הרב למען ילדים ניתן לקשר גם לסיפור המעצב של ילדותה. הנרייטה הייתה הבכורה מבין שמונה בנות. עד גיל 15 איבדה שלוש מאחיותיה שמתו כתינוקות או פעוטות. כשאחות נוספת חלתה במחלת השנית (סקרלטינה), ממנה מתה אחת האחיות האחרות, לקחה על עצמה הנרייטה את המשימה לסעוד את אחותה הקטנה עד שתבריא – וכך עשתה.
לפי פרופ' דבורה הכהן שכתבה ספר ביוגרפי על סאלד, "מנהיגה ללא גבולות", מעולם לא הייתה בסאלד שמחה. היא גדלה בבית מוכה טרגדיות עם אב שסבל מדיכאון קשה. על פי הכהן, סאלד ירשה מאביה לא רק אינטלקט, ידע, ערכים ורצון לעזור לזולת, אלא גם מלנכוליה, איתה התמודדה על ידי עשייה מתמדת.
כבר בגיל צעיר בלטה סאלד בכישוריה האינטלקטואליים ובתחושת האחריות החברתית העמוקה שלה. בגיל 16 סיימה בהצטיינות את לימודיה, אך נאלצה לוותר על השכלה אקדמית בשל המחסומים שהציבה החברה בפני נשים באותה תקופה. היו קולג'ים פרטיים שכן אפשרו לנשים ללמוד, אך אותם היא לא יכלה להרשות לעצמה.
לזוועות העוברות על יהודי אירופה התוודעה סאלד רק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19; פוגרומים שפרצו אז נגד יהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית – "סופות בנגב", כפי שנודעו – שלחו גל של פליטים יהודים מרוסיה לארצות הברית. הנרייטה נהגה להתלוות לאביה הרב אל הנמל, שם קיבל את הפליטים. היא יצאה לפעולה והקימה עבור הפליטים בית ספר ערב ללימודי אנגלית.
היא צללה עמוק לחייהם של המהגרים הרוסים ועשתה כל שביכולתה לסייע להם. במקביל המשיכה לעבוד כמורה בבית ספר לנערות – היא לימדה מתמטיקה ושפות בהמשך גם עברית ותלמוד. היא כתבה טור בעיתון יהודי והחלה לעבוד בהוצאת ספרים בעריכה ותרגום. היא אמנם לא קיבלה קרדיט או שכר ראוי על עבודות התרגום והעריכה שלה, ונחשבה ל"מזכירה", אך בפועל היא שברה תקרת זכוכית אחת אחרי השנייה. היא הפכה לאישה הראשונה שלמדה בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, אך גם כאן, היא לא הצליחה לקבל את המגיע לה מכיוון שהייתה אישה; בית המדרש הסכים לקבל אותה רק בתנאי שתחתום שאין בכוונתה לדרוש תואר רב.
הרעב של סאלד ללמוד, להשכיל ולפעול חברתית לא ידע שובע. היא הייתה עסוקה מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה ורק רצתה לעשות עוד ועוד – ומה שלא פעם הקשה עליה היה עובדת היותה אישה. במכתב שכתבה לאחת מאחיותיה בראשית במאה ה-20 סיפרה שהיא מוצאת את עצמה חוזרת ל"ערגה הילדותית שלה להיות גבר".
בעוד שמבחינה אינטלקטואלית וקרייריסטית סאלד רצה קדימה, חייה האישיים היו תקועים מאחור. היא הייתה כבר בת 45 כשהתאהבה בפרופ' לואיס לוי גינצבורג, אותו הכירה כשהחלה ללמוד בבית המדרש לרבנים בניו יורק. גינצבורג היה אדם יוצא דופן. בילדותו בליטא, כשלמד בחדר, היה נחשב לעילוי; בגיל 25 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג, וכשהכיר את סאלד היה בדרכו להפוך לחוקר תלמוד נודע, ממנהיגיה של היהדות הקונסרבטיבית. הוא היה צעיר מבטיח ונאה בן שלושים וקצת. סאלד ערכה ותרגמה את ספריו. הם היו מאוד קרובים ובילו רבות יחדיו. הדעות חלוקות לגבי השאלה האם היה ביניהם רומן והאם הייתה לסאלד סיבה לתלות תקוות ביחסיהם, או שמא הקשר ביניהם היה מקצועי וחברי בלבד.
כך או כך, סאלד הייתה מאוהבת בו עד כלות. במכתב חושפני שכתבה לו, השמור בארכיון הציוני המרכזי, היא כותבת: "כל אושרי תלוי בך. אתה הראשון שמעניק לנפשי את הנשיות שלה. נפש שעד שהתעוררה על ידך, ידעה רק אהבת בת לאביה". עד כמה שידוע, היא מעולם לא שלחה לגינצבורג את המכתב והוא מעולם לא קרא אותו. כעבור ארבע שנים בהם היו בקשר, הודיע גינצבורג לסאלד כי הוא מתארס. הנרייטה סאלד הייתה שבורת לב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שקשר רומנטי שלה לא התפתח כפי שקיוותה. בנעוריה פיתחה קשר עם הארי פרידנוואלד, שעתיד היה להפוך לנשיא הפדרציה הציונית באמריקה. הוריו של פרידנוואלד לא ראו את הקשר ביניהם בעין יפה, בין היתר כי גם במקרה הזה, היא הייתה מבוגרת ממושא אהבתה.
אחרי שגינצבורג שבר את לבה, הציעה לה אימה שיסעו יחד לאירופה על מנת שתתאושש, ובמסע הזה הן ביקרו גם בארץ ישראל. המפגש המטלטל עם ארץ ישראל, בימי העלייה השנייה, היה נקודה מפנה בחייה של סאלד. היא נחשפה למציאות קשה של עוני, תחלואה ותנאי היגיינה ירודים. המראות הקשים לא הרפו ממנה, והיא שבה לארצות הברית נחושה לפעול לשינוי המצב. אך מצבה הנפשי והבריאותי לא אפשרו זאת. לפחות בינתיים.
הדיכאון לא הרפה ממנה, והיא ופיתחה מיחושים פסיכוסומטיים חמורים. היא התעוורה ולא יכלה לתפקד ושכבה במשך חודשים ארוכים בבית חולים. לאחר כשמונה חודשים היא החלה להתאושש, מאור עיניה חזר בהדרגה והיא הייתה נחושה להמשיך בפעילותה, ביתר שאת. במכתב לחברה היא כתבה משפט שיהפוך לאמרת כנף ידועה: "כל סיום הוא גם התחלה חדשה". עד היום חרות המשפט הזה של סאלד בכניסה לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים.
סאלד התגברה על המשבר הגדול בחייה באותה דרך בה חיה תמיד: בעשייה ללא לאות. ב-1912, בגיל 52, ייסדה סאלד את ארגון הדסה – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה. בכריזמה יוצאת דופן ובכישרון ארגוני נדיר, הצליחה לגייס את נשות יהדות ארצות הברית לפעילות למען שיפור הבריאות והרווחה בארץ ישראל. שש שנים לאחר מכן, ב-1918, כבר שיגרה לירושלים משלחת רפואית שהייתה לימים לאבן הפינה של מערכת הבריאות הישראלית המודרנית.
בעוד רבים פורשים לגמלאות, הנרייטה סאלד בת ה-60 החלה פרק חדש ומשמעותי בחייה. ב-1920 עלתה לארץ ישראל והחלה לנהל את פעילות הרפואה והרווחה של ארגון הדסה. בהנהגתה הוקמו בתי חולים, בית ספר לאחיות, בית ספר לעבודה סוציאלית ומיזמי רווחה רבים. כחברה בהנהלה הציונית העולמית, החזיקה סאלד בתיקי החינוך והבריאות, ובמעמדה זה המשיכה להשפיע על עיצוב מערכות ציבוריות חיוניות ביישוב המתפתח. בנוסף, סאלד גם פעלה רבות למען זכויות נשים בארץ.
בגיל 73 מונתה לעמוד בראש ארגון עליית הנוער. תחת הנהגתה, הציל הארגון כ-30 אלף ילדים ובני נוער יהודים מציפורני השלטון הנאצי, ורבים נוספים מארצות ערב. הארגון לא רק העלה אותם ארצה, אלא גם דאג למגוריהם, חינוכם ולכל צורכיהם הפיזיים והנפשיים.
הנרייטה סאלד המשיכה לפעול ללא לאות עד סוף ימיה. היא נפטרה ב-1945, בגיל 84.
הנרייטה סאלד מעולם לא הגשימה את חלומותיה האישיים, לזוגיות ומשפחה – אך האהבה לה זכתה מאנשים שהצילה ומאלה שהעריצו אותה, הייתה אינסופית. מעיד על כך מאמר שכתבה עליה חנה טהון, שהייתה עובדת סוציאלית, עיתונאית, עורכת, חוקרת, ומי שייסדה את הירחון הראשון לנשים בארץ ישראל, "האשה". טהון פרסמה על סאלד מאמר ב"הארץ" ב-1936, בו סיפרה על היכרותן ארוכת השנים. טהון כתבה שבאישיותה של סאלד "מתאחדת באופן הרמוני מעוף מחשבה עילאי, מרץ מפליא ותשומת לב העדינה ביותר לזולת". במאמר, שכותרתו "בין אדם לחברו", כתבה טהון על סאלד כי "מזיגה מוצלחה זו של תכונות, שבאה לידי גלוי בכל הדרגות של פעולתה הציונית, עשתה את הנרייטה סאלד לא רק ליוצרת מפעלים גדולים, אלא גם לאישה הנאהבת מקרב לב על ידי אלפי איש".
