ליהודים יש לא מעט גיבורי בדיחות עממיות שכל קשר בינם לבין המציאות הוא באמת מקרי בהחלט. במקרה של חכמי חלם, העיירה האמיתית כללה אנשים רגילים לחלוטין, שלא היו בהכרח ידועים בטיפשות או בתמימות יוצאת דופן, ועד היום מנסים לחקור ולהבין למה דווקא עליהם התפתחו כל כך הרבה סיפורים. לעומת זאת ג'וחא הוא גיבורן של בדיחות ומעשיות שהגיעו מארצות האסלאם וגם היהודים המקומיים אימצו אותו – אלא שלא ידוע על אדם אמיתי שלו יוחסו אותם סיפורים. לגרמנים יש את טיל אוילנשפיגל שאין שום עדות שאי פעם התקיים באמת. אבל דווקא גיבור הבדיחות היהודי המפורסם ביותר היה, כך נראה, אדם אמיתי – הרשל'ה מאוסטרופולי.
הרשל'ה ידידנו אכן היה ידוע בהתנהגות טיפשית יוצאת דופן, אך בדרך כלל דמותו קצת יותר מורכבת. כמו שוטים אחרים וגיבורי בדיחות, גם הוא הופך להיות האיש שמותר לו לבקר את הדמויות הבכירות בחברה, אלו שבדרך כלל לא מתעסקים איתם – רבנים, גבירים, גויים ועוד. ה"טיפשות" שלו איננה אלא שנינות יוצאת דופן שבעזרתה הוא מפיל בפח אנשים שונים, אך לא באופן מרושע מידי. למרות שנראה שהבדיחות הללו נמצאות איתנו שנים רבות, הן כנראה הועלו על הכתב רק לפני 97 שנים על-ידי חיים בלוך. הרשל'ה עצמו חי כנראה במאה ה-18. אז מי היה האיש מאוסטרופולי שהפך לגיבור ידוע?
החוקר פרופ' דוד אסף הראה כי הרשל'ה שימש ככל הנראה כבדחן עבור אחד האדמו"רים הידועים בתנועת החסידות – רבי ברוך ממז'יבוז'. הרב עצמו היה דמות יוצאת דופן בחסידות. הוא היה נכדו של הבעל שם טוב והיה ידוע במזגו הרע. הוא סירב לשתף פעולה עם אדמו"רים אחרים, ראה את עצמו כנעלה מהם בשל ייחוסו המשפחתי ונחשב לרב הראשון שהכניס לתוך החסידות את עקרון הייחוס – הרעיון שכהונת האדמו"רים עוברת מאב לבנו. במילים אחרות – הרב ממזי'בוז' לא היה אדם שהייתם רוצים להתעסק איתו.
פרופ' אסף הראה כי את המקור שמעיד על היחסים בין האדם האמיתי, הרשל'ה, לרב ממזי'בוז' אפשר למצוא בכתביו של אברהם בער גוטלובר – משכיל אנטי חסידי, אשר לא מעט מכתביו היו סאטיריים וכוונו נגד הממסד הרבני, ובמיוחד נגד תנועת החסידות אותה ראה באופן שלילי ביותר. שלא במפתיע, אישיותו הקשה של הרבי ממז'יבוז' משכה את תשומת ליבו של גוטלובר ובזכות אחד הסיפורים עליו, נחשף הרשל'ה האמיתי.
לפי גוטלובר, מאחר והרבי היה ידוע מאד בכעסו ובמצבי הרוח הקשים שלו הוא החזיק בדרך קבע בדחן. לא ברור עד כמה החזקת בדחנים לצד רבנים הייתה עניין נפוץ. אפשר שיש בכך אף חיקוי מסוים למנהגי מלכות – ליצן חצר שתפקידו לשעשע את המלך ולהביע במובלע מעט ביקורת סמויה, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור על אחרים. גוטלובר מציין כי שמו של הבדחן היה ר' צבי אך הוא היה ידוע בשם הירשיל אוסטרופוליר. הירש הוא צבי בגרמנית, ואוסטרופוליה היא אזור באוקראינה ומכאן התגלגל לדמות הידועה של הרשל'ה מאסוטרופולי. אותו ר' צבי/הרשל'ה "היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק", או במילים אחרות – הוא ידע כנראה לשפר את מצב הרוח של הרב הכעסן.
אלא שפעם אחת הרשל'ה, ליצן החצר של הרב, הלך צעד אחד רחוק מידי. על פי גוטלובר, הוא הגזים באחת הבדיחות בה צחק על האדמו"ר שלו. הרשל'ה הכיר היטב את חסרונותיו הידועים של הרב ממז'יבוז' ו"רמז לו על דבריו המקולקלים" כשהוא בוחר לספר סיפור מבדח שבו כנראה הרב עצמו לא הוזכר- אך הרב הבין היטב כי הבדיחה היא על חשבונו.
זעמו של הרב על הרשל'ה היה גדול ולפי המתואר הוא ציווה על חסידיו לקחת את הבדחן המחוצף ולזרוק אותו מהגג כדי שילמד לקח – וכך הם עשו. הרשל'ה לא הצליח להחלים מפצעיו – ומת. במילים אחרות – הרשל'ה האמיתי ספק נהרג, ספק נרצח, משום שהמציאות קשה יותר מאשר בעולם ההומור והשנינה העממיים. אנשים משתמשים בבדיחות עממיות כדי לצחוק על מי שאסור לצחוק עליו באופן ישיר ובוטה. במציאות, אותו ר' צבי הירשיל רק ניסה לבקר את רבו, וסופו היה רע למדי.
במשך השנים נבנתה דמותו העממית של הרשל'ה כאדם ערמומי ולעתים גם מעט טיפש ונכתבו עליו בדיחות רבות. ה"פריצה" של הרשל'ה הייתה בראשית המאה ה-20 כאשר חיים בלוך הוציא ספר שלם בשנת 1921 עם בדיחות עליו בגרמנית (הוא כונה "טיל אוילנשפיגל היהודי"), ושנה לאחר מכן, דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד", השתמש בדמותו של הרשל'ה למגוון בדיחות על החברה היהודית במזרח אירופה.
כשבוחנים את סיפורו "האמיתי" של הרשל'ה יש להיזהר ולזכור פרט אחד חשוב – מי שהביא לנו את הסיפור על אודותיו היה משכיל אנטי חסידי שתיעב במיוחד את הרבי ממז'יבוז' והיה לו אינטרס ברור לתאר אותו באופן רע מאד ולהדגיש את אופיו ההפכפך והכעוס. עם זאת, קשה להאמין שגוטלובר פשוט בדה דמות מליבו, וכיום החוקרים מסכימים כי אותו ר' צבי הירשיל היה דמות אמיתית, מה שגם מסייע להסביר את העובדה שתוך עשרות שנים שמו הפך להיות שם נרדף לבדחן שעושה בדיוק את מה שעשה האיש האמיתי – צוחק על כולם.
התערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" מציגה במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. גם הרשלה מאוסטרופולי שם.
לקריאה נוספת – דוד אסף, בלוג "עונג שבת"