"מה זומם גאון ישראל?", תהה הפילוסוף האמריקני הנודע ויליאם ג'יימס, כשחזה בהמוני המהגרים היהודים שהצטופפו בלואר איסט סייד של מנהטן, ניו-יורק, בדמדומי המאה ה-19. ג'יימס הרחיק לראות. המפגש בין רבבות יהודי עיירות תחום המושב – שסבלו ממאות שנות אפליה – לערכי החירות והשוויון שהעניקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, הוביל בהמשך לסיפור ההצלחה הבלתי נתפס של יהדות אמריקה.
באחת ההסתעפויות של אותו סיפור, הופיעה חבורת אינטלקטואלים מטאורים – סופרים, מבקרים, פילוסופים, פובליציסטים, וחוקרים – שגדלו ברובם בשכונות עניות בעיר, והתחנכו בסיטי קולג' של ניו יורק. חברי קבוצה זו, שהשפיעו רבות על התרבות והפוליטיקה האמריקאית במהלך המאה ה-20, כונו לימים "האינטלקטואלים היהודים של ניו-יורק".
במאמרו בירחון Commentary, מהמפעלים המרשימים של אותם אינטלקטואלים, טען אירווינג האו (Howe) שנחשב לאחד מבכירי החבורה, כי הדור הראשון של המהגרים היהודים לאמריקה, היה כבול במלכוד תודעתי וזהותי, בין שאיפתו לדבוק בשורשים ובמסורת, לבין כמיהתו להשתלב בכור ההיתוך של החלום האמריקאי. הדור השני, הדור הבועט, היה זה ששחרר את השסתום.
"מה שגרם לסמי לרוץ", כתב האו, "הייתה העובדה שאביו ואביו של אביו, היו כבולים בידיהם וברגליהם במשך מאות שנים. במובן מסוים בכל אחד מהאינטלקטואלים היהודים של ניו-יורק התרוצץ מעין 'סמי' כזה. שאפתן, בעל חשיבה עצמאית, ועם תחושת חירום להצליח".
וסמי רץ, ועוד איך שהוא רץ. הצצה חטופה בביוגרפיות של אישים מרכזיים בחבורה מגלה מוביליות חברתית חסרת תקדים תוך דור אחד בלבד. כך למשל, אביו של נורמן פודהורץ, העורך המיתולוגי של Commentary היה חלבן ובביתם לא היה ספר אחד לרפואה ;אביו של הסוציולוג הידוע דניאל בל היה מוכר בגדים; אביו של מבקר הספרות אלפרד קאזין, סייד בתים לפרנסתו; הוריו של הסופר וחתן פרס נובל לספרות סול בלו, היו אופים, ומשפחתו של הסוציולוג נתן גלייזר, התגוררה בשכונת הארלם הענייה (כשאמו של נתן נשאלה במה עוסק בנה, היא ענתה "הוא בעסקי העטים").
את התיאור הקולע ביותר לחבורת האינטלקטואלים היהודים של ניו-יורק סיפק הרולד רוזנברג, מבקר הספרות היהודי הנודע של מגזין Partisan Review, כשכינה את חבריו למערכת "עדר של מוחות עצמאיים". השימוש בתיאור "עדר" מתייחס לקווים המשותפים שאפיינו את החבורה: בני מהגרים עניים, ברובם יהודים בעלי חוש צדק מפותח, שלמרות היותם מבריקים נדחו בידי הממסד ("יש לנו מקום למרצה יהודי אחד בלבד", נאמר למבקר הספרים קליפטון פדימן עם סיום לימודיו באוניברסיטת קולומביה "ובחרנו במר טרילינג") מצד שני, מדובר היה בחבורת אינדיבידואליסטים קנאים, שהתאפיינו ברדיקליות מחשבתית, נון קונפורמיסטיות, וארוס אינטלקטואלי כמעט לכל דיסציפלינה אפשרית – בין אם זה אמנות מודרנית, או פילוסופיה פוליטית. "הם לא ציפו לפרסים או תארי כבוד כלשהם, מלבד הצורך העמוק בסיפוק הסקרנות, פיצוח רעיונות המודרניות והקדמה, חיפוש משמעות, וכיוון שכמעט כולם היו סוציאליסטים – רדיפת צדק", כתב עליהם מבקר התרבות, סטפן וויטפילד.
האינטלקטואלים היהודים של ניו-יורק פעלו משנות ה-1930 ועד שנות ה-1970. הדור הראשון כלל דמויות בולטות כמו הפילוסופית המפורסמת חנה ארנדט, ופיליפ ראב (Rahv) ו-וויליאם פיליפס, העורכים המייסדים של Partisan Review, כתב העת האוונגרדי בעל הגוון הקומוניסטי בשנותיו הראשונות שהפך עם השנים למפעל המשמעותי הראשון של החבורה – בעיקר עקב התפתחותו כמבקר חריף של המשטר הסטליניסטי, עד כדי כך שבהמשך, עם תחילת עידן המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, זכה לתמיכת ה-CIA.
"קראתי ביראת קודש כל מאמר לפחות פעמיים. תמיד נרגש מהאלגנטיות, מהסגנון הבהיר ומהעומק האינטלקטואלי", סיפר אירווינג קריסטול, מי שכונה לימים "הסנדק של הניאו-שמרנות" באמריקה, ואחת הדמויות היותר מזוהות עם החבורה בגלגוליה המאוחרים יותר. מבקר האמנות הילטון קרמר נזכר עד כמה כתב העת תפס מקום נכבד בקרב בני דורו, לקראת תחילת שנות ה-1950: "ל- Partisan Review היה חלק משמעותי בחינוך שלנו. הוא העניק לנו כרטיס כניסה לחיי התרבות המודרניים – לכובד, למורכבות, ולאופיים הסוער. הוא יצר אווירת חירום אינטלקטואלית".
את הדור השני הרכיבו שמות נוספים כמו הסוציולוג דניאל בל, ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב, ומיודענו אירווינג קריסטול, שעם מותו הוגדר על ידי הדיילי טלגרף כמי שנחשב "לאינטלקטואל המשמעותי ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20".
הדור השלישי והאחרון הורכב משמות כמו זוכה פרס הפוליצר והסופר האמריקאי המעוטר של זמננו, פיליפ רות', שני "הנורמנים" – הסופר האקסהיביציוניסט, זוכה פעמיים בפרס פוליצר לספרות, נורמן מיילר, והעיתונאי ומבקר הספרות נורמן פודהורץ – שערך במשך 35 שנה את הירחון Commentary והפך ברבות השנים לאחד מאבות הזרם הניאו-שמרני. כל אלו החליפו מהלומות אינטלקטואליות בזירות הכתיבה המרכזיות באותם ימים: Commentary, Partisan Review, The Paris Review ומדור הספרות המיתולוגי של הניו יורק טיימס.
בשנות ה-1960 החלה נדידה של דמויות בכירות בחבורה, דוגמת פודהורץ, קריסטול והאו, מהשמאל הסוציאליסטי לעבר הימין הניאו-שמרני, זאת בעקבות אכזבה מתנועת הנגד באמריקה והפניית עורף לאידיאולוגיה של "השמאל החדש". השינוי שיקף גם תפנית תודעתית – חריגה מהקו האוניברסלי שאפיין את הגותם, אל עבר "השיבה אל המודחק" – זהותם היהודית. קריסטול, לדוגמא, לא הסתפק בהדגשת התועלות החברתיות שמקנים מוסדות הדת, אלא הפך גם לדובר הרשמי של היהדות; אירווינג האו הקדיש את מרצו להנגשת אוצרות ספרות היידיש לקהל האנגלו-סכסי, וב-1976 פרסם את יצירתו המונומנטלית World of our Fathers ("עולם אבותינו"), אפוס מרהיב שמספר את סיפור השתלבותם של המהגרים היהודים באמריקה.
Partisan Review פצח בסדרת פרסומים של סיפורי העיירה היהודית מאת הסופר, חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, ומחקרים על היבטים שונים בספרות הרבנית תפסו מקום של כבוד בכתבי העת המרכזיים בהם פעלה החבורה. "להיות יהודי משמעותו להיות חלק מקהילה של "יזכור", הנושאת על גבה את החרב המתהפכת של הגורל היהודי הנצחי", הסביר הסוציולוג דניאל בל את המהפך המחשבתי שחל בקרב חבריו.
בתצוגה החדשה של אנו – מוזיאון העם היהודי בתל אביב, מוצגים סיפוריהם של רבים מבני חבורת האינטלקטואלים היהודים של ניו-יורק, חלק אינטגרלי ומהותי מסיפורה המופלא של יהדות ארצות הברית.
