בימים הקשים האלה, בהם אנחנו לא יודעים איך לציין את יום העצמאות בצד המלחמה והחטופים בעזה, אנחנו יכולים להביט לאחור, ולהזכר באחת המסורות היפות של יום העצמאות שידעה המדינה.
במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ננעלו אירועי יום העצמאות עם פסטיבל הזמר והפזמון. תחרות הזמר הזאת התחילה כאירוע רדיופוני של קול ישראל, הפכה בהמשך לאירוע טלוויזיוני עם מאה אחוז רייטינג, ובהמשך הפכה גם לתחרות שהזוכה בה נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון. במשך שני עשורים תמימים סיפק הפסטיבל ליושבים בציון אינספור להיטים ושלל כוכבים וכוכבות חדשים.
הכל התחיל כשהעורך המוזיקלי ישראל דליות חזר נפעם מטיול באיטליה והחליט שהגיע הזמן שגם לנו יהיה פסטיבל סן רמו משלנו. יצחק שמעוני, הבוס שלו בקול ישראל, אהב את הרעיון ואת התקציב למיזם השאפתני השניים השיגו מטדי קולק, שהיה אז מנהל משרד ראש הממשלה. אם הפסטיבל ישווק כחלק מאירועי יום העצמאות, הסביר קולק, ניתן יהיה לקבל לכך תקציב.
הפסטיבל הראשון התקיים ב-1960 כשכל שיר בתחרות בוצע פעמיים – פעם אחת על ידי זמר ופעם אחת על ידי זמרת (תארו לכם.ן) – קונספט מוזר שמטרתו הייתה לשפוט את השיר עצמו ולא את הביצוע – כאשר השיר הזוכה מקבל בסוף דואט של שני המבצעים. הרעיון היה שלא המבצע חשוב, אלא רק השיר. הלחן והמילים, שמהם היו בזמנו ציפיות מאוד ברורות – תקנון הפסטיבל הבהיר כי על שירי התחרות לקדם את הזמר העברי המקורי ולשקף את הישגי החברה הישראלית ותרבות העם היהודי לדורותיו. הרי לא מקבלים תקציב מהממשלה בשביל פופ-שמופ.
לא מעט ממבקרי התרבות צקצקו בלשונם אחרי התחרות הראשונה בטענה כי מטרות הפסטיבל לא הושגו. קשה מאוד להבין היום מה בדיוק ב"ערב בא" שזכה בפסטיבל הראשון בביצועם של שמעון בר ועליזה קאשי, ששרו מילים של עודד אבישר ולחן של אריה לבנון, גרם לעיתון "הצופה" לכנות את הפסטיבל "סדום הזמר". זה אפילו לא "צ'או צ'או במבינה" של דומניקו מודוניו, עם השפמפם והסיגריה המשתרבבת, שנתן השראה לפסטיבל בטרם הוא הועבר ממלכתיזציה ישראלית.
גם אחרי הפסטיבל השני הביקורות היו כה קטלניות שהוחלט להפסיקו, בטענה ש"אין חומר על רמה" שיצדיק את קיומו. אבל ב-1964 הפסטיבל חזר. עם פופולריות לא התווכחו, גם בישראל הצעירה של אמצע הסיקסטיז.
מעניין להסתכל על תולדות פסטיבל הזמר והפזמון במקביל להיסטוריה של מדינת ישראל. בשנים הראשונות בוצעו בו שלל שירי עם, שירים בעלי תמות תנ"כיות, שירי הלל לנוף ארצנו, שירים כמו שחשבו ששיר עברי צריך להיות. בהמשך נכנסו השירים הרומנטיים, אך הרגע הבאמת משמעותי הגיע ב-1967 בעקבות בקשתו של טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, שיכתבו כמה שירים על ירושלים ויבוצעו באותה שנה ב"חלק האמנותי" של הפסטיבל.
אחד מאותם שירים היה כמובן "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר. השיר בוצע בפסטיבל מחוץ לתחרות, בזמן ספירת הקולות, על ידי זמרת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן, והפך לקלאסיקה נצחית בין לילה. הרדיו לא הפסיק להשמיע אותו ויש האומרים שהוא אף השפיע על מהלכי מלחמת ששת הימים שפרצה שלושה שבועות אחרי הפסטיבל. ירושלים אוחדה, "ירושלים של זהב" הפכה לסמל המלחמה, ופסטיבל הזמר והפזמון הפך לאירוע התרבותי מספר אחד של המוזיקה הישראלית. אם שיר שבוצע בפסטיבל מחוץ לתחרות הופך לנכס צאן ברזל, תארו לעצמכם לאן יכול שיר מנצח להגיע!
ההגיון הזה כמובן לא באמת עובד – אין סיכוי שאתם יודעים לזמזם את "מי יודע כמה" של מייק בורשטיין שזכה באותה שנה – אבל "ירושלים של זהב" דאג לכך שעיני המדינה כולה יופנו אל פסטיבל הזמר, ומאותה שנה, התחרות הפכה לבמה הכי נחשקת בארץ.
כמו מהרבה בחינות אחרות של ישראל ההיא, השנים המשמעותיות של פסטיבל הזמר היו בין 1967 ל-1973. קריירות הוזנקו אל על, כמו למשל זו של שלמה ארצי שזכה ב-1970, בעודו חייל וסולן להקת חיל הים עם "אהבתיה" או אילנית, עם "רק הירח" שזכתה שנה אחריו, שיפור של שני מקומות עבורה מהשנה הקודמת, גידי גוב עם "יעלה ויבוא" או יהודית רביץ הצעירה עם "סליחות" שהגיע רק למקום השביעי בתחרות אבל הפך לשיר השנה במצעד הפזמונים של רשת ג' ולאיקונה ישראלית מוזיקלית ארוכת שנים.
מסוף הסיקסטיז ובמהלך הסבנטיז הוליד הפסטיבל אינספור להיטי ענק: "נולדתי לשלום" של עוזי חיטמן בביצוע סקסטה, "תן לי כוח" של אריאל זילבר, "נוח" הנהדר של מתי כספי שכתב יורם טהרלב, וכספי ביצע עם שוקולד מנטה מסטיק (איך זה הגיע רק למקום החמישי?), "נסיך החלומות" (הזכור בתור "ולנטינו ולנטינו") של גלי עטרי שנה אחת לפני שזכתה עם "הללויה" הנצחי גם באירוויזיון עם "הכל עובר חביבי", "בתוך" היפהפה של צוות הווי חיל האוויר עם דייויד ברוזה על הגיטרה והסולנית דפנה ארמוני, "אותך" של אילנה אביטל בת ה-17 ועוד שלאגרים רבים אחרים – כולם נולדו בפסטיבל הזמר.
באותן שנים החלה גם הטלוויזיה הישראלית לשדר ופסטיבל הזמר הפך מאירוע רדיופוני לאירוע טלוויזיוני, מה שכמובן הגביר עוד יותר את הפופולריות שלו. ומה עושים בדרנים אמיתיים כשלא רק שומעים אותם אלא גם רואים? דופקים הופעה כמובן. אחד משיאי הפסטיבל היה ללא ספק הופעתה של שלישיית הגשש החיוור ב-1970 עם השיר "מים לדוד המלך" שהלחין עקיבא נוף. שנים דיברו על הרגע בו הניפו הגששים את ידיהם ובכך חשפו את תחתוניהם, שהרי הם לבשו תלבושות שבהיעדר מילה אחרת ניתן להגדירן כטוניקות. הטוניקות ההיסטוריות נלקחו מההפקה של תיאטרון הקאמרי של המחזה היווני "ליסיסטרטה" ולמרות שהביצוע ההיתולי הרגיז שמרנים וקפוצי ממסד רבים, אומרים שגולדה מאיר דוקא אהבה "את החצאיות".
על אותה במה שהזניקה את קריירת הסולו של שלמה ארצי פרצה, כמה שנים קודם לכן, גם קריירת הסולו של אריק איינשטיין. איינשטיין זכה שנתיים ברציפות ב-65' ו-66' (בשני המקרים בצוותא עם יפה ירקוני. תארו לכם.ן), אך אפילו כוכב במעמדו אינו חסין מפני חוקי המשחק, ובבפסטיבל של 1969 הגיע רק למקום השביעי עם "פראג". ישראל היתה במהלך מלחמת ההתשה, אז מה פתאום פראג עכשיו? שלום חנוך כתב את "פראג" בתגובה לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שנה קודם לכן ואצלנו חשבו שאין זה יאה לבצע על במת פסטיבל הזמר העברי שיר מחאה אנטי-מלחמתי על משהו שקורה מעבר לים, בזמן שאצלנו חיילים מתים בתעלה. את המקום הראשון לקח באותה שנה יהורם גאון עם "בלדה לחובש", אך "פראג" הפך לאחד הלהיטים האהובים ביותר של איינשטיין.
הממלכתיות הקיצונית והפטריוטיזם המגויס הגיעו לשיאם בפסטיבל של 1973, בו התבקשו המשתתפים לכתוב שירים במיוחד ליום העצמאות ה-25 של מדינת ישראל; שירים ברוח חצי יובל למדינה. הפסטיבל של 1973 היה ביטוי לאופוריה, לתחושה שאנחנו בלתי מנוצחים – תחושה שבמהרה תתגלה ככוזבת.
רוב הזמרים באותה שנה היו בוגרי להקות צבאיות והשירים ששרו היו שירים של חיילים טובים. עדנה לב הגיעה למקום הראשון עם "את ואני נולדנו בתש"ח", שלמה ארצי תפס את המקום השני כשהכריז בפאתוס אופייני כי "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" ("שיר בבוקר בבוקר"), ושלישיה המורכבת מחנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר שרה את "ליל חניה" החד פעמי שהלחין יאיר רוזנבלום למילותיו הבלתי אפשריות להלחנה של נתן אלתרמן על מלחמת העצמאות.
היו שראו בפסטיבל האובר-פטריוטי הזה מפגן של טעם רע. כמו למשל נעמי שמר, שכתבה עליו מילים קשות ב"ידיעות אחרונות" אחרי שיצא תקליט הפסטיבל ועל עטיפתו עוגת קרם עם דגל ישראל: "על התקליט של פסטיבל הזמר האחרון מתנוססת עוגת יום הולדת שיש בה הכול: מגן דוד בירוק, ישראל בוורוד ופרחים עם מרציפן ונרות עם דגלונים – הכול מרוח בקרם וקצפת ומוצב לתפארה על מפית של תחרה. מפלסטיק כמובן", כתבה שמר. "אם יש למישהו קשיים להגדיר את המונח 'קיטש' במילונו הפרטי – יוכל להביא את העוגה הזאת כציור מדגים. כמו כן, היא מסמלת בצורה הקולעת ביותר את אוסף השירים שנשמעו בפסטיבל".
בין אם קיטש או לא, ב-1973 הגיע פסטיבל הזמר לשיא. הוא היה הכי בומבסטי, הכי מלא אמוציות גדולות. כמה חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת יום כיפור ולשירים פטריוטיים כבר לא היה אותו ניחוח מתוק. השנים הבאות של הפסטיבל היו הרבה פחות משמעותיות, עד שנמצא לו פטנט חדש: לשלוח את זוכיו לאירוויזיון. מהרגע שפסטיבל הזמר כבר לא נועד לפאר את הישגי המדינה, אלא לכבוש את אירופה, כל מהות הפסטיבל השתנתה, ואיתה האווירה והשירים. את הפאתוס החליף הפופ. יזהר כהן נשלח לכבוש עם "אבניבי", "חלב ודבש" וגלי עטרי עם "הללויה". לכולם הלך קלף משוגע, אך פסטיבל הזמר הגיע לסופו.
ב-1980, השנה בה התקיים הפסטיבל האחרון, השיר הזוכה – "פזמון חוזר" של האחים והאחיות – לא נשלח לאירוויזיון כי האירוע נפל על יום הזכרון. השיר המשמעותי האחרון שיצא מהפסטיבל הוא בלדת הפרידה קורעת הלב של שימי תבורי "אתמול היית שונה" שהגיע למקום השלישי. הפסטיבל היה שונה. גם המדינה.
שנות ה-80 של המאה הקודמת הביאו איתן מדינת ישראל אחרת. מדינה הכמהה להתחבר לעולם. לפסטיבל של זמר עברי שורשי ולאומי, ספוג הערצה לצה"ל ויראת כבוד לממסד, כבר לא היה מקום בנוף התרבות המקומי, וגם נסיונות החייה מאוחרים יותר של הפסטיבל לא צלחו. כמו הרבה דברים אחרים, פסטיבל הזמר והפזמון שליווה את מדינת ישראל ביום העצמאות למשך שנים, הפך לחלק מההיסטוריה.