הרגע בו עמד יחד עם שלושת בנותיו למרגלות בור המים העמוק שנמצא מתחת לבזיליקה המפורסמת בעיר הגרמנית טרייר, היה מעמד מכונן עבור פרופסור ישראל יובל. כ-900 שנה לפני כן, בדיוק בנקודה בה עמד, ביקשו הורים יהודים להשליך את ילדיהם לבור לפני שגדודי הצלבנים יכנסו לעיר. הפליאה שאחזה בו בשעה שדמיין את המחזה המצמרר, הוציאה את פרופסור יובל למסע מחקרי מרתק בסיומו נולד המאמר "הנקם והקללה – הדם והעלילה", שיצא לאור ב-1994. מדובר בחיבור פורץ דרך, שהציב סימן שאלה מהבהב בכל הנוגע לצמיחת תודעת הקורבנות היהודית הגלותית, ששיאה עלילות הדם שהופיעו לראשונה בימי הביניים.
עד מחקרו של פרופסור יובל, כל ניסיון לפצח את הפסיכולוגיה הנוצרית שעמדה מאחורי עלילות הדם נחשב למעשה כפירה בדת הקורבנות היהודית הגלותית. זה לא הרתיע אותו. כמי שנולד למשפחה דתית ובבגרותו פרק עול תורה ומצוות, הוא היה למוד ניסיון בכל הנוגע לכפירה. חשוב לציין כי פרופסור יובל לא ניסה להצדיק את הופעת עלילות הדם, חלילה. מלשונו ניכר כמה הן מתועבות בעיניו. כיהודי עם תודעת קורבנות הוא פשוט רצה להבין מדוע עלילות הדם הופיעו דווקא במאה ה-12 ודווקא בקרב קהילות אשכנז באירופה.
מרבית החוקרים תמימי דעים כי עלילות הדם, שהופיעו באירופה הנוצרית של ימי הביניים, היו שלב דרמטי באבולוציה של תופעת האנטישימיות. תסריט עלילות הדם חזר על עצמו. לפני פסח נמצא ילד נוצרי ללא רוח חיים, בדרך כלל בנהר המקומי. מציאת גופת הילד לפני החג הובילה את המוחות המשפטיים המקומיים לקבוע בוודאות כי היהודים רצחו את הילד לצרכי פולחן דתי, ששיאו אפיית מצות מדמו. פרופ' יובל מוכיח כי עלילת הדם הראשונה התרחשה בעיר וירצבורג, גרמניה, בשנת 1147 ואילו "עלילת נוריץ'", שמופיעה תדירות כמקרה הראשון היסטורית של עלילת דם, אירעה שנתיים מאוחר יותר. עוד מוכיח יובל כי ישנה זיקה בין הופעת עלילת הדם בוירצבורג לבין הפרעות שהתחוללו באותו אזור מספר עשורים לפני כן, ונצרבו עמוק בתודעה היהודית. הכוונה היא לפרעות תתנ"ו (1096) שפרצו במהלך "מסעות הצלב" בקהילות אשכנז, בעיקר בערים שפייר, ורמייזא, מיינץ וטרייר – היושבות באזור נהר הריין.
התיאורים המופיעים בשלושת הכרוניקות העבריות המדווחות על פרעות תתנ"ו הם מסמרי שיער. הצלבנים העמידו בפני היהודים שתי ברירות: להתנצר או למות. אלפי יהודים נשרפו על המוקד. התגובה מרחיקת הלכת הייתה תופעת "קידוש השם", שבאה לידי ביטוי בשני אופנים: כניעה והרג בידי הצלבנים, או התאבדות.
מעשה ההתאבדות אינו חדש בהיסטוריה היהודית, על אף שהוא אסור הלכתית – סיפור חנה ושבעת בניה מחנוכה ועד ההתאבדות ההמונית במצדה בזמן המרד הגדול ברומאים. אבל כאן היה משהו אחר – תופעה חסרת תקדים שלא היה לה אח ורע בתולדות העם היהודי. הכרוניקות מדווחות על עשרות התאבדויות קולקטיביות המוניות של יהודים, וגרוע מכך – מקרים רבים של רצח בתוך המשפחה: אמהות ששחטו את בניהן ובנותיהן, אבות ששרפו את ביתם על כל יושביו, והורים שהשליכו את ילדיהם לנהר הקפוא.
פרופסור יובל מראה כי תופעה זו לא נולדה יש מאין, אלא צמחה על קרקע משיחית פונדמנטליסטית שאפיינה את יהדות אשכנז של ימי הביניים וכללה פנטזיות של פולחן דם. אלו עמדו במוקד הגאולה היהודית האשכנזית, אותה כינה יובל בשם "גאולה נוקמת". זאת בניגוד ל-"גאולה המגיירת" שאפיינה את יהדות ספרד, אשר הבליטה את חזון אחרית הימים שבו אומות העולם עולים לירושלים ומאמצים את היהדות.
אווירה מדממת זו שאבה את השראתה ממדרשים בעלי גוון משיחי שטענו כי טיפות הדם של הנהרגים על "קידוש השם" נמנות אחת אחת והן מותזות על בגדו של הקב"ה. כשהבגד יכוסה כולו בדם, חרון אפו הזועם של האל ינקום בגויים ויזרז את הגאולה. למעשה הרוצחים את בניהם ובנותיהם הם גיבורים קדושים המקרבים את הגאולה.
סקירת המקורות הארוכה שמביא פרופסור יובל במאמרו מוכיחה כי עולם הרוח היהודי-אשכנזי של ימי הביניים היה רווי בדם, נקמה ושנאה עזה לנוצרים. קלונימוס בן יהודה, לדוגמא, שנחשב לאחד הפייטנים האשכנזים הידועים בימי הביניים, שיבץ 15 פעם את התיבה "נקמה" בקינה מפורסמת שחיבר באותה תקופה. דוגמא נוספת המוכרת לנו היא הפסוק "שפוך חמתך על הגויים" שהתווסף להגדה של פסח באותו זמן.
הסביבה הלא-יהודית לא נשארה אדישה לתופעת "קידוש השם". במאמרה "קידוש השם בעיני נוצרים בגרמניה בימי הביניים" סוקרת ההיסטוריונית מרי מינטי מספר מקורות נוצרים המעידים כי הסביבה הנוצרית – ובעיקר מעמד הכנסייה – הכירו את התופעה וחששו ממנה מאוד. כאן אנו מגיעים לחיבור הנסיבתי בין קידוש השם להופעת עלילות הדם.
"מרכזיותו של פולחן הדם בתודעת הדור שלאחר תתנ"ו", כותב יובל, "כמו גם קיומה של התייחסות נוצרית שלילית לפולחן זה יכולים לשפוך אור חדש על הופעתה באותה עת בדיוק של פרשנות נוספת – עוינות ומעוותת – לפולחן הדם היהודי: עלילת הדם". יובל מציג הסבר מקורי ומרתק להופעתן של עלילות הדם. אם היהודים לא מהססים לשחוט את בניהם ובנותיהם במטרה לזרז את הגאולה – חשבו הנוצרים – מה ימנע מהם לשחוט את ילדינו לפני החג שמסמל עבורם יותר מכל את חירותם הרוחנית? למעשה, התיזה של יובל מכניסה את עלילות הדם לתוך קונטקסט היסטורי. לדידו, פולחן הדם שהיה מושרש בתיאולוגיה של יהדות אשכנז הוביל לחשש נוצרי מתאוות דם יהודית. מכאן, המרחק להפיכת היהודי מקורבן לרוצח היה קצר. שיהיה חג שמח.