ההיסטוריה הבימתית והמצולמת של "המגילה" של משורר ומחזאי היידיש הגדול איציק מאנגר ארוכה, אבל כדאי, כמנהג המקום, להתחיל מההתחלה. מאנגער (בכתיב יידיש) נולד ב-1901 בצ'רנוביץ, בירת בוקובינה – אזור המחבר את רומניה ואוקראינה – השייכת היום לאוקראינה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לרומניה. בצעירותו חי בבוקרשט ובוורשה, בין היתר. עם עליית הנאצים ברח שוב, הפעם לפריז, הגיע ללונדון, ובשנות ה־50 השתקע, כמו כותבי יידיש רבים אחרים, בניו יורק.
ספר שיריו הראשון יצא בבוקרשט ב-1929, ו"מגילה לידער" ("שירי המגילה"), שלכבודו התכנסנו, פורסם לראשונה בוורשה ב-1936. באסופת שירים זו מאנגר מעביר את סיפור מגילת אסתר מממלכת פרס העתיקה למזרח אירופה של תחילת המאה ה-20. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה מהלך דומה: הוא פרסם מוקדם יותר את "חומש לידער" ("שירי החוּמש"), בו הפך את אברהם, יצחק ויעקב לדמויות בשטעטל.
מאנגר שילב בכתיבתו עממיות ומודרניזם, תוך מודעות לסבל של יהודי אירופה בתקופתו. ואיך הוא הביע את הסבל הזה? בעזרת הומור כמובן. בין היתר מצא הומור בסיפורי התנ"ך, אותם עיבד לזמן ולמקום שהוא הכיר, כשהתוצאה היא סאטירה המוצאת גושפנקה במקורות.
"היה בשירים אלה שילוב כובש לב של הומור, עממיות וליריות, וגם תרכובת מחוכמת של מסורות מדרשיות וספרותיות עתיקות עם המסורת החיה של הפורים-שפיל, שהרחיבה את סיפור המגילה והוסיפה לו דמויות ועלילות חדשות", כך נכתב באתר של הוצאת חרגול שהוציאו את "שירי המגילה" מחדש במהדורה דו-לשונית (יידיש ועברית) ב-2010, עם תרגום והערות של דוד אסף ואיורים של נעם נדב – שני מעריצי מאנגר גדולים.
כאמור, מאנגר הוסיף למגילה דמויות שלא היו במקור (בהקדמה שלו הוא מתלוצץ שהן הושמטו מהמגילה המקורית בגלל מעמדן החברתי הנחות): שני פשוטי עם, חייטים, כמו אביו של מאנגר עצמו. אחד חייט צעיר בשם פסטריגתא, המאוהב באסתר, והשני חייט זקן וירא שמים בשם פנפתא או פונשפתא. אצל מאנגר בוכה אסתר על שוליית החייטים החיוור שהיא נטשה כדי להתחתן עם המלך מתוך נוחות. אהובה מאיים להתאבד ויוצא לנדודים, והיא מתייסרת. בולטת בסיפור הכמיהה, שהייתה כמובן מנת חלקם של כל יהודי אירופה בימים שבין שתי מלחמות העולם.
ומהדף עברו שירי המגילה לבמה. בסוף שנות ה-30 הומחזו על ידי צבי באומינגר עבור הנהגת השומר הצעיר בלבוב. ואילו בארץ, בשנות ה-60, הם הפכו למחזמר קומי. זאת היתה יוזמה של שמואל בונים, שהיה מעריץ גדול של מאנגר, ואף ביים עיבוד לספרו "סיפור גן העדן" בתיאטרון הקאמרי. בונים הפך את "מגילה לידער" לפורים שפיל – מופע פורים היתולי המבוסס על מגילת אסתר, כפי שהיה נהוג באירופה מאז המאה ה-16. הוא פנה למאנגר כשזה ביקר בארץ וקיבל ממנו אישור לכך. בונים המחיז את שירי המגילה למחזה ביידיש, ודובי זלצר הלחין לו מוזיקה מקורית.
לתפקידים הראשיים ליהק בונים את משפחת בורשטיין. "ארבעת הבורשטיינים" היו להקת שחקנים בתיאטרון היידי בניו יורק. הרביעיה הורכבה מפסח בורשטיין (גם הוא בן של חייט), שהיגר מפולין לארצות הברית, אישתו השניה, השחקנית הצעירה ליליאן לוקס, ושני תאומיהם, שהופיעו מאז שהיו פעוטות תחת שמות הבמה מוטל'ה וזיסל'ה. מוטל'ה היה לא אחר מאשר מייק בורשטיין. בהמשך פרשה אחותו מעסקי השעשועים, וכשהשלישיה ביקרה בארץ עם הצגה, ליהק אותם בונים למחזמר.
ההצלחה של המחזמר בייידיש לא היתה מידית, אך מרגע שהמבקר חיים גמזו הילל, היא הפכה לשלאגר אדיר גם בקרב קהל ישראלי שאינו דובר יידיש. היא הועלתה 250 פעם בביתה הראשון, מועדון החמאם ביפו, ועל במות אחרות ברחבי הארץ, וב-1965 יצא הפסקול על גבי תקליט. בונים נדד עם המחזמר גם לברודוויי ולמקומות נוספים בעולם. באוקטובר 1968 דיווחה תמר אבידר ב"מעריב" כי "הבמאי הישראלי הראשון אשר זכה לביים בברודוויי, שמואל בונים – מיהר לחזור לישראל במוצאי שבת לאחר הצגת הבכורה של 'המגילה', והביקורות המצוינות 'רודפות' אותו משם. ההצלחה של 'המגילה' לאיציק מאנגר – המוצגת שם כמעט באותה גירסה בה הועלתה בישראל – גדולה יותר ממה שהאופטימיסטים ראו בחלומותיהם הוורודים ביותר". גם באמריקה משפחת בורשטיין כיכבה, וההצגה הוגשה כולה ביידיש מלבד קטעי קישור באנגלית.
אחר כך, בשנות ה-70, שודרה בטלוויזיה הישראלית ההצגה עם גדי יגיל בתפקיד החייט הצעיר והשרמנטי, אברהם מור בתפקיד אחשוורוש, שמוליק סגל בתפקיד מרדכי, נירה רבינוביץ' בתור ושתי וזרש ואפרת לביא הצעירה בתור אסתר. שידור "המגילה" ביידיש (עם כתוביות בעברית) הצביעה על הרצון שעוד היה קיים בזמנו לתקף את ערכה של יצירה ביידיש לתרבות הישראלית.
הדבר הראשון שמקבלים כשמחפשים בגוגל את "המגילה" של איציק מאנגר זה את אברמל'ה מור ז"ל עם כתר על הראש, תולה שלט חגיגי ועליו כתוב בפונט סריפי (זה עם הצ'ופצ'יקים): "האופרה העממית המגילה מאת איציק מאנגר, בהשתתפות הפורים שפילר" עם רשימת קרדיטים מכובדת. בערוץ היוטיוב הרשמי של כאן 11 תוכלו למצוא את מלוא הפורים שפיל הנוסטלגי המופלא הזה, ששודר ברשות השידור ב-1976.
מאנגר, שכבר היה אז חולה, עלה לישראל ב-1966. הסיבה, כפי שהוא אמר לידידו שלום רוזנפלד, היתה המחשבה שבאמריקה אף אחד לא יבוא להלוויה שלו. כעבור שלוש שנים, בפברואר 1969, הוא נפטר בישראל, וזכה להלוויה מפוארת בבית העלמין נחלת יצחק, בה נכחו נשיא המדינה זלמן שזר, שר החינוך זלמן ארן, ראש עיריית תל אביב מרדכי נמיר, ואלפים רבים אחרים. העובדה שהגיע למות בישראל היתה משמעותית למורשתו ולמורשת היצירה ביידיש בישראל. במשך שנים חולק בארץ פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש; שמואל בונים ודובי זלצר זכו בו ב-1985 ופסח בורשטיין זכה שנה אחריהם, פחות מחודשיים לפני מותו.
"המגילה" קיבלה גם גירסה עברית שניסח חיים חפר והועלתה בתיאטרון בימות ובתיאטרון יובל. גם זו צולמה לטלוויזיה, בכיכובם של אברהם מור הנצחי, ולצדו ששי קשת, שרי צוריאל, יענקלה בן סירא, אסנת וישינסקי ואחרים. גרסאות יידיש נוספות הופקו במשך השנים. ב-1988, שנה לאחר פתיחת תיאטרון יידישפיל, היא עלתה בו לראשונה, בכיכובם של יענקל'ה אלפרין, יהונתן סגל ואחרים. ב-2010 העלו אותו יידישפיל שוב, עם יעקב בודו, וכעבור שבע שנים הוא הועלה שם בשלישית.
כל זה הגיוני ומתבקש. מה שפחות הגיוני זה סרט הקולנוע "המגילה 83". אותו יהונתן סגל שגילם את פסטריגתא ביידישפיל, גילם אותו עוד לפני כן על המסך הגדול בקו-פרודוקציה הישראלית-גרמנית המשונה הזו בבימויו של אילן אלדד, עם ניצה שאול בתפקיד אסתר, אביבה פז בתפקיד ושתי ושלמה בראבא בתור – איך לא – המן הרשע. בסרט שרו השחקנים ביידיש, בעוד המספר מקדם את העלילה בגרמנית (הופקה גם גירסה עם מספר באנגלית), וכצפוי מדובר בפארסה קרינג'ית וביזארית במיוחד.
