"ביום ה-27 בדצמבר 1955 גזר בית הדין הצבאי של חיל הים הישראלי שלושה חודשי מאסר על החייל אליהו איצקוביץ' בעוון עריקה", כך דיווח הסופר הצבאי של העיתון היומי "חירות" בתאריך 21 למאי 1959, בידיעה שהותרה לפרסום ארבע שנים אחרי האירוע. איצקוביץ', כך נמסר בידיעה הקצרה, "נעדר מהצבא למשך 840 יום, מיום 6 ליולי 1953, ועד 24 באוקטובר 1955".
מספר שבועות לפני המשפט, המשיך העיתון לדווח, התייצב איצקוביץ' בקונסוליה הישראלית בפריז כדי למסור דין וחשבון על העריקה. במשך שעות ארוכות האזינו אנשי הקונסוליה בעיניים פעורות ובלסת שמוטה לסיפורו הלא יאמן של ניצול השואה, שהקדיש את חייו למימוש אחד היצרים העוצמתיים ביותר שבנפש האדם.
אליהו איצקוביץ' גדל בכפר בצפון-מזרח רומניה של אז. הוא היה ילד בן 9 כשמשפחתו – הוריו ושלושת אחיו – נרצחו לנגד עיניו בזמן שהותם במחנה ריכוז. זהותו של הרוצח – סוהר רומני בשם סטונסקו, אחד מהפאשיסטים הרומנים ששיתפו פעולה בשמחה וביתר מוטיבציה עם הנאצים. מוצאו של סטונסקו היה מכפר שכן לזה ממנו הגיעה משפחת איצקוביץ'.
אחרי שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, איצקוביץ לא מצליח לעקור מראשו את התמונה בה סטונסקו מוציא להורג את משפחתו, והוא מחליט לנקום, ויהי מה. הוא נודד בין ערים וכפרים ברחבי רומניה, בניסיון לאתר את סטונסקו, אולם מצליח למצוא רק את בנו. איצקוביץ' בוחר בנקמה בתשלומים, ודוקר אותו למוות בעזרת סכין קצבים. מאחר ובאותו זמן הוא עדיין נער, גוזר עליו בית המשפט הרומני חמש שנות מאסר במוסד לעבריינים צעירים.
בשנת 1950 איצקוביץ' משתחרר מהמאסר, ועולה לארץ-ישראל. כעבור שנה הוא מתגייס לשורות הצנחנים, שם חבריו למחלקה מתארים אותו כחייל שתקן ואמיץ. איצקוביץ' מנסה לפתוח דף חדש, לשכוח את העבר, ובעיקר למחוק מהתודעה את תמונת הילדות של סטונסקו מחסל בירייה את משפחתו. אולם העבר לא מניח לו, ומידע חדש שמגיע במהלך שיחה מקרית עם קבוצת עולים מרומניה, מחזיר אותו לנתיב הדמים. סטונסקו, כך נאמר לו, הצליח לחמוק אחרי המלחמה לחלק הצרפתי של גרמניה והוא משרת בלגיון הצרפתי הזר בהודו-סין.
יצר הנקמה שנולד כשהיה ילד, וסופק חלקית בהיותו נער, התפרץ כעת במלוא עוצמתו בקרבו של הגבר הצעיר – עכשיו חייל טרי בצבא ההגנה לישראל. איצקוביץ' רוקם תכנית. ראשית, הוא מבקש מהמפקד שלו בצנחנים העברה לחיל הים. "אני מאוד אוהב את הים", הוא משכנע את מפקדיו, "בילדותי התגוררתי בכפר סמוך לים השחור, ואני מעדיף לשרת על ספינה, מאשר להיות צנחן". שלב א' בתכנית הגדולה עבד וכעבור מספר ימים איצקוביץ קיבל צו העברה לבסיס חיל הים בחיפה.
כעבור מספר חודשים ההזדמנות למימוש חלק ב', מגיעה. איצקוביץ מנצל הפלגה שגרתית לאיטליה לרכישת ציוד, חומק מהאנייה שעוגנת בנאפולי, עולה על רכבת לבורדיגרה וכעבור שלושה ימים מגיע למארסיי, שם הוא מתגייס ללגיון הצרפתי הזר. בהמשך עולה איצקוביץ' שוב על אונייה, שמפליגה לכיוון אלג'יריה ועוגנת בעיר סידי בל-עבאס, שם יושבת המפקדה הראשית של הלגיון הצרפתי הזר.
"איבדת את משרתך, את ביתך, את העסק שלך, אשתך זרקה אותך, בית המשפט שלח אותך לכלא. יש מקום אחד אחרון שבו תוכל להתחיל הכול מהתחלה, שבו תוכל לפתוח דף חדש מבלי להסביר על עברך. שם לא ישפטו אותך על עולמך הקודם אלא רק על זה הנוכחי – ברוך הבא ללגיון הזרים של צרפת". זו הכרזה שמקדמת את המתגייסים הטריים ללגיון שהוקם בשנת 1831 במטרה לאכוף את השלטון הצרפתי באלג'יריה, ועם השנים הפך למקום מפלטם של כל החלאות, הממזרים והנוכלים באשר הם, ובעקבותיהם הרומנטיקנים שביקשו להקהות כאב כלשהו או "כדי לשכוח".
אבל איצקוביץ' התגייס ללגיון הזרים לא כדי לשכוח, ולא כדי לסלוח. הוא היה ממוקד מטרה. לאחר שלושה חודשים באלג'יריה הוא התקדם לעבר מימוש הפנטזיה שלו. בספר "רחובות ללא שמחה" משרטט ההיסטוריון ברנארד ב. פאלBernard B. Fall) ) שנחשף לסיפורו של איצקוביץ בעת תפקידו ככתב צבאי בווייטנאם, את מסלול הנקמה של איצקוביץ' מרגע שהאחרון נוחת בהודו-סין. פאל מספר כיצד איצקוביץ' הצליח להשתחל לפלוגה בה שירת סטונסקו, לא מעט בזכות העובדה שחיילי הלגיון התמיינו לפלוגות לפי שפה ולאום.
ואז, יום בהיר אחד זה קרה. אחרי עשור מוטרף של הזיות נקמה, איצקוביץ' פגש סוף סוף, פנים מול פנים, את האיש שחיסל בדם קר את משפחתו. סטונסקו לא השתנה הרבה, רק הוריד מעט ממשקלו. הוא מן הסתם לא קישר בין הגבר הגבוה והמרשים שעמד לפניו לבין הילד הקטן ההוא ממחנה הריכוז. איצקוביץ' המתין בסבלנות, ובאחד הסיורים הצליח לצוות את עצמו לסטונסקו לפטרול משותף.
איצקוביץ' תיכנן להוציא להורג את סטונסקו בדרך שתיראה כאילו האחרון נפל בקרב. פאל מתאר כיצד השניים יצאו לפטרול לאורך דרך 18, בין העיר בק נין (Bac Ninh) ומאמלאפורם (Mamallapuram) כשלפתע נתקלו במכת אש של כוחות הוייט מין.
השניים קפצו מיד לשיחים ואחרי שמכת האש הסתיימה, בעודם מתאוששים, פנה איצקוביץ' לסטונסקו והטיח בו: "סטונסקו, אתה מכיר אותי?" סטונסקו, שחשב שהחייל הטרי הוא אולי חבר של בנו, השיב "לא, אבל אולי…".
"אתה סטונסקו, לא כך?" המשיך איצקוביץ', ומיד שלף את הטומי גאן 49-M שלו וירה מספר צרורות בחזהו של סטונסקו שמת במקום. כשהעשן התפזר, סחב איצקוביץ' את גופתו של סטנוסקו אל המחנה, וסיפר "בצער" שחברו לפטרול נהרג מאש האויב.
לאחר שהשלים את מעגל הנקמה, פרש איצקוביץ' מהלגיון ואף קיבל אות הערכה על שירותו הצבאי. מאחר וביקש לשוב לארץ, התייצב בסוף אוקטובר 1955 בשגרירות הישראלית בפריז, שם שיתף את הנוכחים ההמומים בסיפורו. כעבור כחודשיים, איצקוביץ' עמד לדין בעוון עריקה של למעלה משנתיים בבית משפט צבאי. סיפורו המדהים עורר בשופטים את מידת הרחמים ונגזרו עליו רק שלושה חודשים בכלא. לא ידוע על אודותיו של אליהו איצקוביץ' מאז.