ביום כיפור, בהפטרה של תפילת מנחה, יקראו בבתי הכנסת, בחצרות, ובמרפסות, סיפור קצר ומשונה בן 48 פסוקים. במרכז העלילה יעמוד אדם די אנונימי. שמו :יונה בן אמיתי. משלח ידו: נביא.
הסיפור מתחיל באלוהים שמצווה על יונה להזהיר את תושבי נינווה – העיר האשורית הגדולה – שישובו מדרכם הרעה כי "מלאו ידיהם חמס". המילה "חמס" מופיעה במקרא בסיפורים רבים. על פי חז"ל היא מתארת חברה שסועה, שבה שחיתות, גזל וריקבון מוסרי הם מטבע עובר לסוחר.
יונה מתעלם מהציווי האלוהי. מצדו שאנשי נינווה הנוכרים ימשיכו לאמלל אחד את השני. הוא עולה על אנייה בנמל יפו ומפליג לתרשיש, עיר קדומה שממוקמת באזור דרום טורקיה של היום. הנביא שייעודו להוכיח מועל בתפקידו ומוריד מסך, בתקווה שהשליח ישכח משליחותו.
אבל השליח לא שוכח ומחולל סערה בים. רב החובל מוצא את יונה ישן בירכתי הספינה, בעוד המלחים מטילים את משא הספינה כדי להצילה. למעלה, על הרציף, אנדרלמוסיה, צרחות ופקודות, ואילו בבטן האנייה איש עברי ישן, מנותק לגמרי מהוויה החיצונית. רב החובל מוכיח את המוכיח שמעל בתפקידו: "מַה לְּךָ נִרְדָּם", הוא נוזף ביונה, "קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד!".
בעין הסערה המלחים מחליטים להפיל גורלות כדי לברר מי האשם בהתפרצות הסערה, והאשמה נופלת בחלקו של יונה. לשאלותיהם עונה יונה שהוא בן לעם העברי וירא את ה' – וממנו הוא בורח. המלחים שואלים אותו מה עליהם לעשות כעת, והוא משיב שעליהם להטילו הימה. יונה מעדיף למות ולא לבצע את שליחותו.
אבל המלחים הנוכרים, שמלוהקים בדרך כלל כדמויות נבערות, גסות והמוניות, לא מוכנים להרוג אדם בקלות כזו, ועושים ככל יכולתם להציל את חייו של יונה: "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה-וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. וַיִּקְרְאוּ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה יְהוָה אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא".
המלחים מתחננים בפני האלוהים של יונה שלא יהפוך אותם לרוצחים בעל כורחם ואפילו כשהם כבר משליכים את יונה למים, הם עדיין מנסים להימנע מכך: "הטילוהו עד טבורו" אמרו חז"ל "עמד הים מזעפו. העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער. הטילוהו עד צווארו, ועמד הים מזעפו. ומיד העלו אותו אצלם, והים הולך וסוער עליהם; הטילוהו כולו". למרות הידיעה שנוכחותו על הספינה מסכנת את חייהם, עובדי האלילים נלחמים על חייו של נוסע עברי אדיש שנקלע במקרה לספינתם. רק כשכלו כל הקיצין הם משליכים אותו המיימה.
נשאלת השאלה: מדוע בסיפור כה רזה ותמציתי חשוב למחבר להדגיש את מאמציהם האנושיים של המלחים הנוכרים? התשובה לכך טמונה בסיבה שיונה סירב מלכתחילה להוכיח את אנשי נינווה וקשורה עמוקות למהותו של יום כיפור.
המחבר המקראי, הקנאי לתמציתיות, שותל לכך רמז בפרק האחרון של הספר, כשהוא שם בפיו של יונה את המשפט הבא: "כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה". יונה חושש שבעקבות התוכחה שלו, אנשי נינווה יחזרו בתשובה, ישובו ממעשיהם הרעים, ואלוהים יזנח התכניות שלו לשרוף את העיר על כל יושביה. ובכן מה הבעיה? הרי זו מהותה של התוכחה – לאפשר לחוטא לשוב מדרכיו הרעות. אז מה כל כך מפריע ליונה שאנשי נינווה יחזרו בתשובה?
הפתרון נמצא בספר מלכים ב', בפסוק היחיד במקרא, למעט ספר יונה, שבו מוזכר שמו. הפסוק מספר לנו על מלך ישראל, ירבעם השני, ש"השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' אלוהי ישראל, אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא, אשר מגת החפר". יונה פועל בזמנו של ירבעם השני, שהרחיב את גבולות הממלכה, עד כדי כך שגבולה הצפוני נשק לגבולה של ממלכת אשור. באותו זמן ממלכת אשור התחילה לגדול ולהתחזק, ויונה כנראה צפה שבעתיד היא תסכן את בטחונה של ממלכתו האהובה.
על פי פרשנים כמו רש"י ורד"ק, כשיונה שמע שנינווה רעה בעיני אלוהים, הוא מאד שמח, כי קיווה שאלוהים יחריב את נינוה וממלכת ישראל תרוויח. אבל אז הוא נזכר שאלוהים הוא "אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה". יונה חשב: אם אלך לנבא לנינווה, הם עלולים לחזור בתשובה, אלוהים יתחרט על תכניתו, והם ימשיכו להתחזק ויכו את ישראל!".
וזה באמת מה שקורה. דג גדול בולע את יונה ומקיא אותו ליבשה כעבור שלושה ימים. יונה מבין שהוא לא יכול לחמוק מהמשימה שהטיל עליו אלוהים ויוצא לנבא לאנשי נינוה. והנה, חששותיו מתאמתים – אנשי נינוה חוזרים בתשובה, ובעקבות כך אלוהים זונח את תכניותיו לבוא איתם בחשבון.
כשמשאלת הלב של יונה לחיסול נינווה מתנפצת, הוא נשאב למרה שחורה. יונה בונה לעצמו סוכה מחוץ לעיר האשורית, ומחכה למותו תחת השמש הקופחת. אלוהים מצמיח עץ קיקיון שיסוכך עליו. אבל בלילה מגיעה תולעת שמכרסמת את השיח. יונה מתעורר בבוקר מיואש, ושוב מבקש את נפשו למות. ואז אלוהים מוכיח אותו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?".
החמלה של אלוהים על מי שאולי עתידים לסכן את ישראל, חזרתם בתשובה של אנשי נינווה, והרחמים של המלחים הנוכרים על יונה – כל אלו נועדו ללמד את הנביא העברי שיעור. במתח בין הלאומי לאנושי, המחבר מכריע לטובת האנושי. לעניות דעתנו, זו גם הסיבה שקוראים את ספר יונה ביום כיפור, שהוא אמנם חלק ממעגל של חגים לאומיים, אבל המשמעות האמתית שלו היא אנושית. החג עוסק בחשבון הנפש של האדם היחיד, המופשט מדת או לאום, אשר עומד עירום, כפי שהוא, מול המציאות, ונשפט על-פי מעשיו.
מגפה עולמית, שתוקפת את כל האנושות ללא הבדל דת או לאום, היא בהחלט תזכורת טובה לכך.
גמר חתימה טובה!