לפני כמה שבועות נתקלתי בדיבייט שערך ה-BBC בין הרב הראשי של בריטניה לשעבר, יונתן זקס זצ"ל, לבין הביולוג ריצ'רד דוקינס. קרב הטיטנים האינטלקטואלי המרתק הזה כלל בצד אחד את האב הרוחני של האתאיזם המדעי שהקדיש את חייו להתקפה על אלוהים והבריאתנות, ובצד השני, אחד מהתיאולוגיים הגדולים שקמו לעם היהודי שהקדיש את חייו להגנה על אלוהים והאמונה. מעבר לתוכן המרתק עצמו, אי אפשר היה שלא להתרשם מהקלאסה. האיפוק, הכבוד ההדדי, הג'נטלמניות, הטיעונים שמנוסחים ללא רבב, השליטה האבסולוטית בשלל דיסציפלינות. שעה ורבע של ספא למוח.
כשצפיתי בדיבייט עם דוקינס, דמיינתי בעיני רוחי את "ויכוח ברצלונה" הידוע מהמאה ה-13 במהלכו הוזמן הרמב"ן לארמון מלך אראגון כדי לערוך פולמוס עם אנשי כמורה מחצר המלוכה.
הבחירה לתאר את זקס כתיאולוג איננה שרירותית. זקס לא היה רק הדובר של היהדות, אלא של כל הדתות באשר הן. הוא האמין בכל נפשו ומאודו שלא רק שהדת רלוונטית בימינו, אלא שהיא אפילו נחוצה כאנטיביוטיקה רוחנית בעולם פוסט-מודרני קודר, שתולש את האדם מהקשריו החברתיים, ומרדד אותו לרכיביו הביולוגיים.
"דת ומדע הם שני דברים שונים לחלוטין, ואף אחד מהם לא שולל את השני. הם שונים כמו שירה וסיפורת, כמו שיר ונאום, כמו תמונת דיוקן של אדם וסקירת MRI", כתב בספרו הקלאסי "השותפות הגדולה", והמשיך "המדע מפרק דברים כדי לראות איך הם עובדים; דת מרכיבה דברים כדי לראות מה משמעותם. ואנו זקוקים לשניהם, כשם שאנו זקוקים לשני חצאי המוח".
יעקב צבי (או בשמו הלועזי ג'ונתן הנרי) זקס היה צאצא למשפחה יהודית אורתודוקסית פשוטה שהיגרה לאי הבריטי בראשית המאה ה-20 וכמו רבים ממהגרי מזרח אירופה, טיפסה בסולם החברתי מרובע האיסט-אנד הצפוף ומוכה העוני, לעבר השכונות הנוחות בצפון לונדון. מגיל צעיר התבלט בכישרונו הרטורי והצטיין בשלל תחומים. הוא בחר בלימודי רוח. ולא סתם, אלא בעידית שבעידית – אוניברסיטת קיימברידג'. בספרו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו" מתאר זקס המבוגר את ההתרגשות שאחזה בו כשנכנס בפעם הראשונה כסטודנט צעיר בשערי האוניברסיטה היוקרתית. הבניינים העתיקים ורבי ההוד, האווירה האינטלקטואלית המחשמלת, הספריות רחבות הידיים – אלו עשו רושם כביר על הצעיר היהודי, שהכיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו להלך בשבילים עליהם צעדו ענקים כמו ניוטון, דארווין, מילטון ורבים אחרים שנכנסו לפנתיאון של המוסד הוותיק.
אם הייתם שואלים את זקס הצעיר באותם ימים, מה יהיה כשיהיה גדול, קשה להאמין שתשובתו הייתה רב ראשי ליהדות אנגליה. "הרב זקס לא צמח בערוגה הדתית הקלאסית", כתב עליו הרב ד"ר עידו פכטר, "כאשר חבש את ספסל הלימודים באוניברסיטת קיימברידג', ליבו וגם ראשו היו נטועים עמוק בעולמה של הפילוסופיה. אך כמו העם היהודי, הגדולה היא שבחרה בו".
שני אירועים הסיטו את מסלול חייו מקריירה אקדמית משגשגת, לכיוון כס הרב הראשי של בריטניה ובהמשך לחוליה בשרשרת של גאוני רוח, שהתעקשו להמשיך להאמין במוסר האלוהי, למרות הכול. הראשון היה המפגש עם המנחה שלו בדוקטורט, סר ברנארד ויליאמס, מגדולי הפילוסופים של המוסר ואתאיסט מושבע, שבמהלך הפולמוסים הרבים ביניהם "חישל את השריר הדתי שלי", כדברי זקס. השני התרחש במהלך מסע שערך זקס בארה"ב, במהלכו נפגש עם ראש "ישיבה יוניברסיטי" הרב יוסף דב סולובייצ'יק ועם מנהיג חסידות חב"ד, הרבי מלובביץ', אשר "מעיניו ניבט אלי האלוהי", כתיאורו של זקס.
השפעת הפגישות עם שני גדולי הרוח של העם היהודי במאה ה-20 ובעיקר בקשתו של הרבי מלובביץ' מזקס לנצל את כישוריו כדי לקרב יהודים ליהדותם ולהנהיג קהילה, חוללו שינוי של 180 מעלות בתכניותיו, והוא פנה ללימודי רבנות. את ההסמכה קיבל בבית המדרש לרבנים בלונדון (ג'ואיש קולג'), שם למד 12 שנים עם רבו האישי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. האחרון זיהה מיד את כישרונו יוצא הדופן של זקס, וכבר בשנה הראשונה ללימודיו מינה אותה למורה "כי הדרך הכי טובה ללמוד, היא ללמד".
יש הרבה אינטלקטואלים בעל ידע פנורמי מרשים, ויש לא מעט כותבים מוכשרים, אבל רק יחידי סגולה בורכו גם באינטלקט נדיר וגם ביכולת כתיבה. כזה היה סר ישעיהו ברלין, צאצא נוסף למהגרים יהודים ממזרח אירופה, וכזה הוא מיודענו, זקס. כתיבתו הייתה שילוב של חכמה פשוטה, בהירות מחשבתית נדירה, והתמצאות פנומנלית במקלעת תחומים – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פיסיקה, פילוסופיה והיסטוריה. את היכולת הזאת הוא תרגם ליצירה פורייה שכללה כתיבת עשרות ספרים, הרצאות ומאמרים.
והיה גם את ההיבט האנושי. כדברי חכמים, דבריו של זקס נשמעו בנחת. דיבורו היה רך ונעים, ועם זאת עוצמתי ובטוח בעצמו. הוא לא היה איש של מונולוג, אלא של דיאלוג. שועי עולם – החל מראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, עבור בנסיך צ'רלס ועד המלכה אליזבת השנייה, העריכו את חוכמתו ונהגו להתייעץ איתו. בדמותו הזכיר את חכמי ספרד, כדוגמת שמואל הנגיד ודון יצחק אברבנאל, שהתהלכו בחצרות מלכים ולחשו באזניהם.
שמו של הרב זקס הלך לפניו בעיקר בבריטניה – זקס היה בין יחידי הסגולה שקיבל קביעות בבית הלורדים הבריטי וב-2005 הוענק לו גם תואר אבירות על ידי המלכה – אבל דווקא אחרי מותו, השבוע לפני שנה, החלה הגותו לצבור פופולאריות גם כאן בישראל: הרצאותיו המצולמות הפכו לוויראליות, ספריו זוכים לתפוצה חסרת תקדים, ועשרות מאמרים על הגותו ויצירתו מתפרסמים בתהודה רחבה.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא העובדה שלרב זקס הייתה את היכולת הנדירה להבליט את המאחד ולא את המפלג, לכוון אל המשותף ולא אל השיסוי. הגותו ויצירתו דיברו אל המכנה המשותף הרחב, בלי לפגום באיכותם ובעומקם. נותר רק להצטער על שנזכרנו בו מאוחר מדי.