יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, הייתה ידועה כבעלת תאווה מינית שאינה יודעת שובעה. האגדות מספרות כי בערוב ימיה מאסה במאהביה הרבים, ועברה לספק את צרכיה המיניים באמצעות הולכים על ארבע. לפי אותן אגדות יקטרינה החזירה את נשמתה לבורא בעיצומו של אקט סוער עם…סוס.
אף-על-פי שאגדה זו הופרכה, על העובדה שיקטרינה הגדולה הייתה בעלת יצר, אין עוררין. בתקופת שלטונה היא הייתה אובסיסיבית לא רק לסקס, אלא גם לכיבוש ארצות, איסוף פתולוגי של יצירות אמנות, ורצח בתוך המשפחה. היסטוריונים סבורים כי היא זו שעמדה מאחורי חיסולו של בעלה, פיוטר השלישי, ואף זממה לרצוח את בנם המשותף, פאבל הראשון, אחרי שציוותה לערבב שברי זכוכית באוכל שהוגש לו.
אבל הנמסיס הגדול של יקטרינה היו מאות אלפי היהודים שהצטופפו באזור תחום המושב ברוסיה. יקטרינה תעבה את היהודים ועשתה הכל כדי לדכא את חייהם. בשנת 1791 היא הוציאה פקודה מיוחדת ששללה מרוב יהודי רוסיה את זכות האזרחות הרוסית, חייבה את היהודים העירוניים בתשלום מסים כפול מכפי ששילמו הנוצרים, וכפתה על יהודים שהתגוררו בכפרים לעבור להתגורר בערים, ולהפוך כהגדרתה ל-"יהודים מועילים".
בהרצאתו "ניסיון להבין את תשתית האנטישמיות" טוען הסופר א.ב יהושע כי המקור להבנת הפתוגן האנטישמי מצוי בהשלכת הפרוורסיות והיצרים האפלים והמודחקים עמוק עמוק בנפש האדם, אל גורמים זרים בחברה. לדעתו רק ככה אפשר להסביר את השנאה העזה לעם היהודי, שהיה "הזר" ו-"האחר" האולטימטיבי במשך מאות שנים. האם יקטרינה הגדולה השליכה את היצרים האפלים שלה על הז'ידים? (כינוי גנאי סלאבי ליהודים)? ליהושע הפתרונים. אולי.
מה שבטוח הוא ששנאת יהודים זרמה בדם של משפחת רומנוב. בשנת 1804 הקים נכדה של יקטרינה, הצאר אלכסנדר הראשון, את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים" שישיבתה הראשונה נפתחה במילים הבאות: "היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה". אבל הגרוע מכולם היה ניקולאי הראשון, אחיו של אלכסנדר, שהתמנה לקיסר בשנת 1825 וכונה בפי היהודים "המן הרוסי". הוא מאוד לא אהב את העובדה שיהודים לא מתגייסים לצבא, ובשנת 1827 גזר על צו גיוס הקורא לגיוסם של ילדים יהודיים בגילאי 12 למשך 25 שנה. ילדים אלו חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית במוסדות להכשרה צבאית, ובהגיעם לגיל 18 חוילו לשירות צבאי מלא.
הכינוי שקיבלו היה "הקנטוניסטים" וסיפורם של אותם ילדים הצמיח את אחת התופעות החברתיות המזעזעות שחוותה הקהילה היהודית בגלות, כזו שלפרקים מזכירה את שהתרחש באירופה בין השנים 1939-1945. בדומה לנאצים שהשיתו את העבודה המלוכלכת על "היודנראט", כך הטיל ניקולאי על ראשי הקהילה היהודית את האחריות לסיפוק מכסות המתגייסים.
עד מהרה גובש המפתח החלוקתי: ראשי הקהל, המקורבים והפרנסים, בעלי הבתים העשירים, גברים נשואים ותלמידי החכמים קיבלו פטור מגיוס. מי שהצטוו להקריב את ילדיהם על מזבח מכסות הצאר הרוסי היו בני המעמדות הנמוכים. העניים, הרוכלים, האלמנות ופשוטי העם. אלא מה.
הורים אלו אמנם היו עניים, אבל לא מטומטמים. הם ידעו שגיוס בניהם לפרק זמן של 25 שנה לצבא, משמעותו ניתוק הקשר עם הילדים לתמיד. אחת המטרות המרכזיות של ניקולאי הייתה להטביל את הילדים לנצרות במוסדות לחינוך מחדש. ניקולאי שאף לנתק את הילדים לא רק מהוריהם הביולוגיים, אלא גם מזהותם היהודית.
בזיכרונותיו על העיירה מספר יחזקאל קוטיק על תופעת "נישואי הבהלה" שהייתה שכיחה באותן שנים, כשהורים עניים מיהרו לחתן את בניהם הקטנים, לעתים אפילו בני שש, כדי למנוע את גיוסם. היו גם הורים, מספר קוטיק, שכרתו בסכין קצבים את האצבע המורה של ילדיהם (האצבע עמה היו אמורים לירות ברובה).
הצורך לספק את המכסות הוליד תחום עיסוק מתועב שנחקק בהיסטוריה היהודית לדראון עולם בשם "חאפרים" (חטפנים ביידיש). משימתם של החאפרים הייתה לחטוף ילדים קטנים ממשפחות עניות לצורך גיוסם לצבא. "המראות היו קשים מנשוא", כתב קוטיק בזיכרונותיו, "מבעיתים מכל המחזות שנראו בקרב היהודים. החטפנים היהודים הגיעו לעיר בלי שאיש ידע על כך. הם התייצבו במשטרה עם אישורים מהשלטון המציינים כי הם הם החטפנים. המשטרה העמידה לרשותם חיילים ככל הנדרש ובחצות הליל הם היו מקישים על הדלת. אם הדלת לא נפתחה מיד הם היו מנפצים אותה ואת מנעוליה באמצעות כלים מיוחדים שהביאו עמם. הם נכנסו במהירות, גררו באכזריות גדולה את האיש הצעיר, ועזבו במהירות".
על המצב בעיירה שבה התגורר מספר קוטיק כי "בקאמניץ היו אז שלושה חטפנים. אחד מהם, אהרן–לייבלה, היה ממש אכזר כרוצח. בלבו לא היה אף שמץ של רחמנות. יחד איתו היו עוד שניים – חצקל ומושקה. תפקידם היה לחטוף ילדים בני שמונה ולגייסם לצבא".
את המשכורות של "החאפרים" שילמו ראשי הקהילה – שכר לפי ראש. לימים ימרקו את מצפונם ויטענו כי חטיפת הילדים היתה מס שהעניים החזירו לקהילה בתמורה לכל השנים בהם נהנו מתמיכה כלכלית מצד עשירי הקהילה.
בספרו "גזרת הקנטוניסטים ברוסיה" מתאר יוסף מנדלוביץ' את השפעת המעשים האלה על המשפחות: "אמהותיהם של החטופים מתו לרוב משברון לב, והאבות והנשים נותרו בעלי מום לאחר המאבק בחטפנים. הבכי והיללות של המשפחות הללו עלה עד לב השמים".
בשנת 1855 קם מלך חדש על רוסיה, אולם בניגוד לסיפור המקראי, לשם שינוי היה זה מלך טוב. אלכסנדר השני, בנו של ניקולאי ונינה של יקטרינה הגדולה, שכונה גם "הצאר הטוב" ו-"המשחרר", שבר את שרשרת האנשטימיות המשפחתית. הוא הנהיג רפורמות מרחיקות לכת לטובת היהודים ובראשם הענקת שוויון זכויות יחסי ליהודים וחשוב מכל – ביטול "גזרת הקנטוניסטים".
אבל הפחד עדיין נמצא שם. מאז חלפו יותר מ-160 שנה ועדיין בכל פסח אנו חוששים שאיזה ניקולאי, יקטרינה או צורר אחר יקומו עלינו לכלותנו. אז שיהיה חג שמח ובעיקר נטול גזירות.