אחרי שהיידיש ניצחה את העברית בסיבוב הראשון בפולין, עבר הגומלין לארץ ישראל ובצירוף מקרים אירוני שרק המציאות ההיסטורית יכולה לספק, מי שהתייצבה מול העברית הפעם הייתה האימא החורגת של היידיש – השפה הגרמנית.
כולנו מכירים את משל מגדל בבל מספר "בראשית" על אלוהים שהעניש את השואפים להגיע אליו בכך שבלבל את לשונותיהם, עד שהאחד לא הבין מה חברו אומר והמגדל קרס. מציאות דומה התרחשה, פחות או יותר, בארץ ישראל בראשית המאה הקודמת, בזמן סיום הכיבוש העות'מני. אנחנו מדברים על שירת הברבור של אחת האימפריות הגדולות בתולדות ההיסטוריה האנושית, ומי שכונתה בערוב ימיה "הענק הגוסס על הבוספרוס" (המצר שמחבר בין החלק האסייתי של טורקיה לחלק האירופאי שלה).
שקיעת האימפריה התורכית הולידה באותה עת ישות מדינית חדשה שנקראה "משטר הקפיטולציות". באופן רשמי הקפיטולציות היו נציגויות של מדינות אירופה ברחבי האימפריה. דה פקטו הן שימשו מעין מדינות קטנות ברחבי האימפריה, ובתוכה גם ארץ ישראל, וכרסמו בריבונותה ההולכת ומתנוונת. הקפיטולציות החזיקו מנגנונים משפטיים, תרבותיים ואזרחיים – ניפקו דרכונים, העניקו אזרחויות, וטיפחו מוסדות חינוך עצמאיים. באותן שנים ארץ ישראל הייתה לבליל של לאומים ושפות שונות, שנאבקו האחת בחברתה מי תשלוט במיתרי הקול המקומיים. רשת בתי ספר הצרפתית "אליאנס", למשל, קידמה את תרבות האם הצרפתית, וכך גם חברת "עזרה" הגרמנית, אחת מגיבורת הפרשה שנעסוק בה כאן.
איך אומרים "תורת היחסות" בעברית?
ראשית הפרשה באוקטובר 1913 עם הרעיון להקים מוסד מדעי ראשון מסוגו בארץ ישראל, הטכניקום, לימים "הטכניון" בחיפה. בין סנדקי המוסד המדעי הייתה כאמור חברת "עזרה" הגרמנית, שחבריה, משכילים יהודים גרמנים מזה דורי דורות, הגדירו את עצמם "גרמנים בני דת משה" – ובשפה פחות מכובסת – אנטי ציונים שסברו שהיהדות היא דת ולא לאום, מה שהפך אותם למתנגדים אידיאולוגיים של רעיון החייאת השפה העברית.
ראשי חברת "עזרה", ובראשם ד"ר פאול נתן, דרשו כי הוראת הלימודים בטכניון תהיה בשפה הגרמנית בלבד, מאחר ולטענתם לא ניתן ללמוד את שפת הפיזיקה, ההנדסה והמתמטיקה בשפה אחרת מלבד "שפת הנאורות והקדמה". הרעיון שתורת היחסות של היהודי איינשטיין, הפיזיקה הקוונטית של היהודי נילס בוהר, או גילוי האמוניה של היהודי פריץ האבר יועברו לתלמידים בשפה העברית היה מבחינתם בלתי נסבל.
אחרי התפטרותו של ד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל הפרויקט ותמך בגלוי בהוראת בשפה העברית, התקיימה ב-26 באוקטובר 1913 ישיבה מכריעה בנושא שפת ההוראה בהנהלת משרדי חברת "עזרה" בברלין. ההחלטה הסופית שהתקבלה הייתה לאמץ את ההצעה של ד"ר נתן. הגרמנים ניצחו. אבל רק זמנית. מסתבר כי מה שנכון לקלישאה הספורטיבית "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת" לא בהכרח נכון למלחמת השפות, שם התרחשה בזמן הפציעות תפנית בעלילה.
מסתבר כי חבורת "הגרמנים בני דת משה" לא צפו את הכוחות העצומים שהתייצבו מולם, כוחות שנישאו על גבי משק כנפי ההיסטוריה, טעונים ברוחה המתחזקת של התנועה הציונית. בחזית המאבק עמדה הסתדרות המורים בארץ ישראל, ולצידה בוגרי הגימנסיה "הרצליה". אליהם הצטרפו אינטלקטואלים בארץ-ישראל ובגולה, תלמידי סמינרים למורים, תלמידי תיכון וכן דמויות בולטות מכל שדרות היישוב העברי, בהם חוקר העברית דוד ילין, המנהיג הציוני המקושר ד"ר חיים ויצמן והפובליציסט ואיש הרוח "אחד העם", שהדף את הטענות כי העברית חסרה את המונחים הטכניים ללימוד מדעים והחדיר אמונה בקרב הספקנים. "סלסלו את המחשבה", הטיף להם, "והיא תרומם את הלשון". מולם התייצבו תומכי הגרמנית כמו גורמים חרדיים שהתייצבו לצד תנועות אנטי-ציוניות כמו חברת "עזרה". לא אהבת שפת הארים עמדה בראש מעייניהם של אותם גורמים חרדים, אלא החשש מחילון השפה עברית, שפת הקודש המקראית.
המאבק הסוער גלש אל גם כותרות העיתונים ועד מהרה הוצפה הארץ בכרזות שקראו למלחמת חורמה נגד ההחלטה. כיאה למחלוקת לשם שמיים זכה הפולמוס לסיקור סאטירי ובשעה שהוויכוח הלאומי-תרבותי הגדול עוד היה טרי בלב רבים בארץ ישראל, ראתה אור חוברת קטנה, בת 24 עמודים, שנשאה את הכותרת "בבא תכניקא". החוברת, שחוברה בידי קדיש יהודה סילמן, הייתה מעין פרודיה על הסוגיה התלמודית המפורסמת "שניים אוחזין" ונפתחה כך: "שתיים אוחזות בטכניקום – העברית והגרמנית. העברית אומרת כולה שלי, והגרמנית אומרת – כולה שלי" ההמשך מדמה התפלפלות תלמודית אופיינית כיאה למסורת חכמי ואמוראי בבל.
לבסוף המאבק השתלם וידם של לוחמי העברית הייתה על העליונה. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות, והלאומיות היהודית קיבלה חיזוק משמעותי. פרשת ריב הלשונות סללה את הדרך לייסוד מוסדות חינוכיים נוספים בעברית, כמו בית המדרש למורים העברי ובית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.
הבולשת העברית הראשונה
לוחמי השפה העברית בארץ ישראל לא הסתפקו בניצחון של "יום קטנות", שהרי מי כמותם למודי ניסיון בשבריריותם של הכרעות זמניות. הפעם הם לא לקחו סיכון ולצורך כך ייסדו בשנת 1923 את "גדוד מגני השפה העברית". רוב החברים בגדוד היו מקרב תלמידי הגימנסיה "הרצליה", שמשנותיה הראשונות של תל אביב בלטה נוכחותם בעיר (רק לסבר את האוזן, בשנת 1914, חיו בתל אביב 1491 אנשים, מתוכם 720 היו תלמידי הגימנסיה).
פעולתו הראשונה של "גדוד מגני השפה העברית" התרחשה בליל שישי, ה-27 באפריל 1923, אז עברו בחוצות תל אביב כשהחברים שרים שירים עבריים ובהם השיר "יהודי דבר עברית!". כל זאת כמחאה ל"בבל הלשונות" ולשירה הלועזית שבלעה את צליל העברית בחוצות העיר העברית הראשונה.
בתחילה היו פעולותיהם של חברי הגדוד מעין פעולות של צופיפניקים בני טובים. הם הציעו סיוע בעִברות השמות ויזמו שורה של פעולות הסברה. אולם כל שחלף הזמן והם צברו יותר ביטחון, הרשו לעצמם הנערים והנערות להתנהל באלימות ובכוחניות, כל זאת בגיבוי דמויות בולטות ביישוב כמו מנחם אוסישקין, שסייע להקמת הגדוד והביע את תמיכתו בו ללא הסתייגות, המורה הנערץ ד"ר חיים בוגרשוב שעודד את חברי הגדוד, והפקידות העירונית ששיתפה אתם פעולה וטיפלה בפניות הרבות ששלחו חברי הגדוד ללא ליאות.
חברי הגדוד לא בחלו באמצעים להשיג את מבוקשם: הם פנו לנוסעים בתחבורה הציבורית ודרשו מהם להתעקש על העברית כשפת ההתקשרות שלהם מול הנהגים, את אחד מחברי מועצת העיר ש"נאם בלועזית" הם כינו "בוגד בייעודו הלאומי" ואת מאיר דיזינגוף הם תקפו אחרי שמצאו מכתב של בית העסק שלו שהיה אמנם כתוב בעברית אך נדפס על "נייר פירמה אנגלי ללא אות עברית אחת". אולם העימות המפורסם ביותר שלהם היה דווקא נגד ממציא המילים העבריות הגדול מכולם – חיים נחמן ביאליק, אותו הם תבעו לדין אחרי שהמשורר הלאומי אמר לצעיר שהעיר לו על כך שהוא מדבר יידיש עם מכר שפגש ברחוב בתל אביב – "לך לעזאזל" (ביאליק זוכה, אגב).
בתוך זמן קצר נוסדו סניפים נוספים ל"גדוד מגני השפה" בירושלים, בחיפה, בצפת, בראש פינה, ברחובות, בראשון לציון, בעקרון, ביבניאל ואפילו בחוץ לארץ. להיסטוריה נכנסו בני הנוער שהיו חברים בגדוד מגני השפה לא כפורעי חוק ואויבי הסדר הציבורי, אלא כמי שמילאו תפקיד חשוב במאבק הלאומי להשלטת העברית. מאבקם בחיי היישוב, יש לציין, אכן נשא פרי והעברית הפכה לשפה ההגמונית ולאחד הנכסים החשובים של היישוב העברי בארץ.
המנון גדוד מגני השפה העברית
התדעו מי אנכי?
התדעו מי אני?
מאוחדים אנחנו על כל החזיתות.
אין אני פרקציוני,
ואף לא בורגני,
בואו אחרי,
בואו,
שלנו העתיד,
וגם לא מופש הנני,
וגם לא איש צבא,
כי סיסמתנו: יהודי דבר עברית!
התדעו מי אני?
מגדוד מגיני השפה!
יהודים אנחנו ידוע לכולם,
יהודי, דבר עברית, שפת עמך וארצך!