בשנת 1925 נולד בלונג איילנד בן יחיד למיקי וסאלי שניידר. בגיל שמונה ימים הוכנס העולל בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו באמריקה לאונרד אלפרד, או בקיצור "לני". הוריו עדיין לא ידעו שכפי שאברהם אבינו ניפץ את פסלי האלילים של אביו כדי ליצור דת חדשה, גם לני שלהם עתיד לנתץ את אלילי תקופתו ולהכריז על דת חדשה – "תרבות הנגד".
"לני הוא האח שמעולם לא היה לך", כתב בוב דילן בשיר שהקדיש לו. אולי זה בעצם מספר את הסיפור כולו. דילן, שהשכיל לנסח את מחשבות דורו יותר טוב מכול אחד אחר, פגע שוב בול בפוני. לני היה עבורו ועבור חבריו מעין אח רוחני שחשף את ערוות המוסר האמריקאי הכפול של שנות ה-50 ובכך סלל את הדרך למהפכה התרבותית הגדולה של שנות ה-60.
לני ברוס היה בוטה, אבל לא לשם הבוטות. הוא גם לא היה קומיקאי במובן המקובל, כזה שמצחיק אנשים נחמדים, שיושבים באולמות נחמדים כדי לשמוע בדיחות נחמדות. לני ברוס היה אמן מחאה. בועט, כועס וזועם. מאחורי ניבולי הפה והצלילה במי השופכין של המלל האנושי, הסתתר איש פצוע, מיוסר ומורכב.
לני המרושע שנהג לקלל את קהל הצופים ולערוך ניסויים חברתיים על הבימה היה אותו לני טוב הלב שפגש חשפנית נרקומנית בשם האני הארלו, נלחם להוציא אותה מעולם הביבים בו חיה ונשא אותה לאישה באותה שנה, 1951. להאני ולני נולדה בת אחת, קיטי, לפני שהתגרשו ב1957.
ברגישות אנושית נדירה, שאפיינה בהמשך קומיקאים גדולים כמו בילי היקס וג'ורג' קרלין, הקדים לני ברוס את זמנו וחזה את תופעת "הפוליטיקלי קורקט". במופע קומי שהריץ יחד עם המוסיקאי השחור אריק מילר נהג ברוס לעקוץ לבנים מתנשאים על כך שבמחיצת שחורים הם הופכים מרוב מבוכה לנחמדים בהגזמה. הרי מה מעיד יותר על גזענות מהעמדת פנים מתחסדת שרק מעצימה את אותה גזענות שהיא מנסה להסתיר, סנט בהם לני החד כתער.
בניגוד לקומיקאים אחרים, אצל לני ברוס הפאנצ'ים היו שוליים. הוא היה יותר מבקר תרבות ממצחיקן. בהופעות שלו שלוש דקות של בדיחה היו יכולים להפוך בקלות לשלושים. הוא מתח את המשפטים והיה מסוגל להשתעשע עם רעיון במשך שעה ארוכה כמו אמן ג'אז – אבל בכלים של הומור.
לני ברוס הוציא את ההומור היהודי מארון הקודש של השטעטעל ו"חגורת הבורשט" והציג במקומם יהדות אחרת – בועטת, לא מתחבאת, לא נחמדה, ולא קלה לעיכול. והכי חשוב – גאה בעצמה. לני ידוע כמי שלקח את קערת הסטנד-אפ היהודי/אמריקאי והפך אותה על פיה. הדור של גדולי הסטנד-אפ לפניו יצאו היישר מ"חגורת הבורשט": דני קיי, רודני דיינג'רפילד וכו' אמנם היו גאונים קומיים, אבל הם שמרו לרוב על מופע נקי ללא קללות כשהם פונים לאמריקאים מהוגנים, וגם מאוד נזהרים לא לדבר יותר מדי על היהדות שלהם מול קהל שאינו יהודי במובהק. כמו כותבי וציירי הקומיקס ששינו את שמם כדי לא להישמע יהודים מדי, כך גם הקומיקאים הללו לא דיברו על היהדות שלהם, ואם כן עשו זאת בעדינות.
לני היה ההיפך הגמור. הוא לא היסס להגחיך את הגויים, את הנצרות, את היהדות והיחסים בין שתי האמונות. בשנות ה-1950 הפוריטניות, כשצלליתו של סנטור מקארתי צצה בכל מקום, היהודים ביקשו להיטמע בחברה האמריקאית בלי לעשות יותר מידי רעש. לא לני ברוס. הוא דחף את האצבע היישר לתוך העין של החברה האמריקאית הנוצרית וסובב אותה חזק חזק. "אנחנו היהודים הרגנו את ישו", הוא התריס בפני מועדון מלא מפה לפה בקהל אמריקאי "אבל אולי כבר מספיק עם האובססיה שלכם לסיפור הזה?".
הקטע הקומי Jewish or Goyish שבו הראה שהרבה יותר מגניב להיות יהודי מאשר גוי נכנס לפנתיאון, כמו גם האמירה שאם היו מוציאים את ישו להורג בשנות ה-1940, חצי עולם היה מסתובב על הצוואר עם שרשרת ועליה כיסא חשמלי. ועוד ועוד. חלק מהבדיחות של לני היו ביידיש. היה לו קטע סטנד-אפ מיתולוגי שמספר כיצד המשטרה עצרה אותו בגלל שאמר בהופעה את המילה "שמוק" (כינוי גנאי נפוץ ביידיש).
כאן אנו מגיעים לחלק העצוב. רבים מאיתנו מתלוננים היום על "קץ הדמוקרטיה" ועוד מיני ירקות. אבל האמת היא שלמרות שפה ושם מתקיימים טקסי אוטו דה פה מזדמנים של "המסדר לתקינות פוליטית", אף אחד לא יכניס אותנו לכלא בגלל ניבול פה. לא כך באמריקה של שנות ה-1950. בימים ההם, ימי השמרנות הרדיקלית, הייתה רגולציה אמיתית על מה שיצא לכם מהפה. גסויות, ניבולי פה ובעיקר ביקורת על הממסד היו מחוץ לחוק. לני ברוס התגרה שוב ושוב בממסד ונכנס שוב ושוב לבתי כלא. זו לא הייתה טקטיקה שיווקית. לני ברוס כבר היה אמן מופיע פופולארי ומילא אולמות כמו "הקרנגי הול" לא פעם ולא פעמיים. האיש פשוט לא היה מסוגל לשלוט בעצמו. הייתה בו חתרנות אמיתית בלתי נשלטת, כאילו היה מודע לתפקידו בהיסטוריה של התרבות הפופולרית. מקומות רבים נמנעו מלהזמין אותו להופיע, בריטניה ואוסטרליה אסרו על הופעות שלו בשטחן ובריטניה אף אסרה את כניסתו לשטחה. בסופו של דבר המעצרים התכופים והמשברים הרבים שעבר הכניעו את לני. ב-3 באוגוסט, 1966 הוא נמצא מת בדירתו בלוס אנג'לס עם מזרק מלא הרואין תקוע בזרועו. הוא היה בן 41.
בזכות לני ברוס קומיקאים כמו לואי סי קיי ושרה סילברמן יכלו לעמוד על הבימה ולנבל את הפה ככל העולה על רוחם. לא פעם הוא מוזכר כמי שהשפיע בעקיפין על החלת התיקון הראשון לחוקה הלכה למעשה, המעגן את זכותם של אזרחי ארצות הברית לחופש הדיבור. ב-2004 ערוץ קומדי סנטרל בחר את רשימת 100 אמני הסטנד-אפ הגדולים של כל הזמנים. לני ברוס דורג במקום השלישי. לפניו היו רק ריצ'רד פריור וג'ורג' קרלין. עבוד שניהם לני היה מקור השראה מרכזי ועיקרי. הילד היהודי שנולד בלונג איילנד היה הוכחה חיה לכך שהומור יכול לשנות מציאות. בדיוק מה שבדיחות קונצנזואליות על זוגיות והורות בפריים טיים של ערוצים מסחריים בעידן האינסטגרם כבר לא יעשו.
גם את לני ברוס תוכלו למצוא בתערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
