כשמחפשים בגוגל את השם ליליאן ורנון, הדבר הראשון שעולה זה חליפון (סוג של תיק לאריזת חליפות, אם תהיתם), השומר על הבגדים ללא קמטים בנסיעות, עשוי פוליאסטר קל אך עמיד, עם אפשרות להוספת מונוגרמה אישית, אותו ניתן להזמין באמזון במחיר של 32.99 דולר, אם לא היה אוזל מהמלאי.
המוצר הפשוט הזה ממחיש היטב את מהות האימפריה העסקית שבנתה ליליאן ורנון, שמשפחתה נמלטה מגרמניה הנאצית לארצות הברית כשהייתה ילדה. זה מוצר פרקטי אך לא חיוני, הוא לא יקר, אך משדר יוקרה. כפי שכתוב באמזון: "מונוגרמה אישית של ראשי תיבות מוסיפה תחושה של מראה מקצועי בזמן נסיעה".
שמה של ליליאן ורנון עולה לא פעם בתור מופת של יזמות מהגרים, ושל יזמות נשית. כשחברת ליליאן ורנון יצאה להנפקה ב-1987, הייתה זו החברה הראשונה שנסחרה בבורסה האמריקאית שהוקמה על ידי אישה. כאשת עסקים, יזמית ופילנתרופית, ורנון הגשימה את החלום האמריקאי. היא היתה תומכת נלהבת של המפלגה הדמוקרטית, תרמה לאוניברסיטת ניו יורק, לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ולעוד שלל גופים ומוסדות.
מלכת הקטלוגים האמריקאית נולדה בשם לילי מנשה בלייפציג, ברפובליקת ויימאר, בתם של יהודים גרמנים עשירים. כשבריונים אנטישמים תקפו את אחיה, והיטלר החרים את רכוש המשפחה, ברחה משפחת מנשה לאמסטרם ולאחר מכן לניו יורק, שם השתקעה ב-1937 – כשליליאן הייתה בת 10. על אף שאביה פתח שם עסק חדש, הוריה מעולם לא השיגו שוב את המעמד הכלכלי והחברתי שהיה להם באירופה לפני המלחמה, אך ליליאן היתה עתידה לבנות בעצמה אימפריה, עם החוש לעסקים שרכשה מאביה. בניו יורק פתח אביה מפעל קטן למוצרי עור, שייצר, בין היתר, חיקויים של תיקי יוקרה. למטרה זו הוא היה שולח את ליליאן הצעירה לשדרה החמישית לבחור איזה תיקים יקרים כדאי להעתיק. באוטוביוגרפיה שלה היא סיפרה שזה היה הרגע בו הבינה שיש לה כשרון מיוחד: היא יודעת מה אנשים רוצים לקנות.
ב-1951, לאחר שהתחתנה עם בעלה הראשון (מתוך שלושה), סמואל הוכברג, ישבה ליליאן ההרה ליד שולחן הפורמייקה במטבחה והחליטה לפתוח עסק על מנת לעזור בכלכלת המשפחה. היא קנתה כמה חגורות, תיקי עור ומונוגרמות מוזהבות מאביה, לקחה את הכסף שקיבל הזוג כמתנה לחתונה, ופרסמה במגזין הנערות Seventeen מודעה למכירת סט של תיק וחגורה בהתאמה אישית. ההזמנות החלו לזרום.
כעבור חמש שנים היא הוציאה את הקטלוג הראשון שלה. העסק שלה החל במכירת מוצרים לנערות, וכשקהל היעד התבגר, היא התבייתה על מוצרים לאימהות עובדות בפרברי אמריקה. להן היא מכרה תכשיטים זולים, מתנות, חפצים לבית, חפצי נוי ומיני פיצ'יפקעס, שניתן להוסיף להם טאץ' אישי: הלקוחה יכולה הייתה לבחור להדפיס עליהם את שמה או את שם בעלה, ילדיה או חמותה שחוגגת חתונת זהב – ללא כל עלות נוספת. "הייתה קבוצה גדולה של נשים צעירות, וכולן רצו להיות ייחודיות", סיפרה ורנון בראיון כיצד הפכה לכוהנת השופינג הגדולה של נשות דור הבייבי בום, "ולכן, הרעיון שיהיה לך משהו שיש לכולן, אבל עם ראשי התיבות שלך על זה, היה פשוט שילוב מושלם".
נשות הפרברים ממעמד הביניים חיכו לקטלוג בכליון עיניים מדי חודש, כי שם הן מצאו מוצרים שיקלו על החיים ויהפכו אותם לנעימים ויפים יותר וכמובן, גם ירשימו את השכנות. אותן נשים רצו מוצרים לא יקרים שישדרו אווירה של "החיים הטובים" – לעצמן, לבעל ולילדים. וגם היום, אם נכנסים לאתר של חברת ליליאן ורנון אפשר למצוא בו אותו סוג של מוצרים: מתנות (מחולק למתנות לנשים, גברים, חתונות, מתנות מיוחדות לכל חג ומועד, מתנות לידה, מתנות לבעלי חיים, ועוד ועוד), תיקים, מוצרים לבית ולמטבח, צעצועים ועוד. ולכל מוצר ניתן כמובן להוסיף שם – בין אם מודפס, מוטבע, חרוט או רקום – בחינם.
עובדיה העידו שורנון הקפידה על משמעת ברזל – אותה היא ספגה מהחינוך הגרמני, על אף שהמציאה את עצמה מחדש כאישה אמריקאית מודרנית. לכן גם לא קראה לחברה שלה ליליאן הוכברג אלא ליליאן ורנון. את השם ורנון היא אימצה משמה של העיר מאונט ורנון במדינת ניו יורק, בה התגוררה בזמנו. בהתחלה היא נתנה את השם רק לעסק, ובהמשך אימצה אותו גם כשם המשפחה.
ורנון הקדימה את זמנה. היא הבינה את הקונספט של שיווק נישתי לפני שזה היה מקובל. לפניה, קמעונאי הקטלוגים היו רק ענקים כמו סירס, שמכרו כל מוצר אפשרי, כמו חנות כלבו שמזמינים ממנה הביתה. אבל היא מצאה לעצמה נישה ייחודית: פריטים כיפיים, בעלות נמוכה, שניתן היה להוסיף להם שם. היא גם הבינה את החשיבות של לחפש מוצרים בכל העולם – לפני עידן הגלובליזציה. היא תרה את העולם בחיפושים אחר הלהיט הבא של הקטלוג שלה, ואפילו הייתה בין הסוחרים האמריקאים הראשונים שנסעו לסין. ורנון התגאתה שהיא בוחרת את מוצריה במו ידיה (או לפחות מאשרת אותם) ולא מוכרת שום דבר שהיא לא הייתה קונה בעצמה. "אני מכירה את הלקוחה שלי", הייתה אומרת, "כי אני הלקוחה שלי".
ורנון שניחנה במוסר עבודה עיקש, אינסטינקט שיווקי, ונטייה ליזמות, כיהנה כיו"ר ומנכ"ל החברה עד סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, ועיצבה את זהות החברה בצלמה ובדמותה. הקטלוגים שלה תמיד נפתחו במכתב אישי ללקוחותיה, חתום על ידה, לצד תמונתה. עוד גימיק של גאונות שיווקית.
היא לא היתה הראשונה שהמציאה את הקונספט של שיווק דרך קטלוג ומשלוח מוצרים עד הבית – היו חברות שעשו זאת לפניה – והיא גם לא היתה הראשונה לייצר מוצרים שאפשר לכתוב עליהם שם. אבל היא היתה הראשונה ששילבה את שני הדברים האלה, וידעה לבחור את המוצרים הנכונים למטרה זו, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור. עידן הקניונים הגדולים איימו להביא למפלתה, אבל התפתחויות אחרות שאירעו במקביל עזרו לעסק שלה לצמוח: המצאת כרטיס האשראי ויציאתן של נשים לעבודה. לפתע היה לנשים הרבה פחות זמן לצאת לקניות, והיה להן קל ונוח להזמין מקטלוג. לורנון גם היה ראש פתוח לחדשנות טכנולוגית, והאינטרנט, כפי שיודע כל מי שאי פעם הזמין כיסוי לטלפון מעלי אקספרס, כמובן עשה לעסק שלה רק טוב.
בתחילת המילניום החלה החברה לסבול מקשיים כלכליים. לאור זאת, וגם בגלל ששני בניה – פרד ודייויד – שעבדו בעסק במשך שנים, פרשו מהעסק המשפחתי, היא החליטה למכור וב-2003 תאגיד ליליאן ורנון נמכר לחברת זלניק מדיה תמורת 60 מיליון דולר, ומאז החברה החליפה ידיים מספר פעמים, והיא עדיין פעילה.
השאלה האחרונה בסקציית ה"שאלות ותשובות" באתר ליליאן ורנון, אחרי שאלות על מדיניות ההחזרות ובדיקת סטטוס המשלוח, היא: האם ליליאן ורנון היא אדם אמיתי? התשובה הנוגעת ללב, כפי שהיא מופיעה באתר: "כן. ליליאן ורנון (נולדה בשם לילי מנשה) הייתה מייסדת החברה. היא הקימה את החברה בשנת 1951 באמצעות 2,000 דולר מכספי המתנות לחתונה, וקראה לה על שם מאונט ורנון, ניו יורק, העיר שבה נוסדה החברה. היא מילאה תפקיד מפתח כיו"ר החברה והייתה דוברת אדירה וסמכות שיווקית, והביאה את עסקי הקטלוג הזמנות בדואר שהחלה בביתה לכדי הכנסות של כמעט 300 מיליון דולר בשיא שגשוגו. ליליאן נפטרה ב-14 בדצמבר 2015, בגיל 88". בימים אלה נוספו שמה וסיפורה של ליליאן ורנון למוקד "נשים פורצות דרך" בקומת הפסיפס של תצוגת הקבע של אנו – מוזיאון העם היהודי.