באפריל 1959 דרשה לשכת החרם הערבית מחברת השעונים השוויצרית "Ardath" להסיר מהלוגו שלה את סמל המגן דוד, מאחר ומדובר בסמל יהודי דתי עתיק. זמן לא רב לאחר מכן פרסם שליח "מעריב" בלונדון, יוסף טומי לפיד ז"ל, ידיעה על חברת התה הבריטית "ברוק בונד" שהסכימה להוציא מחבילות התה שלה את סמל המגן דוד הטבוע בהן כקישוט – גם כן אחרי דרישה של לשכת החרם הערבית. נסיונות השכנוע של דובר החברה כי תשלובת התה משתמשת במגן דוד כסמל מסחרי שנים רבות עוד לפני הקמת מדינת ישראל, עלו בתוהו. הרגישות של הערבים לשני המשולשים ההפוכים בעלי ששת הקודקודים הייתה גבוהה. מגן הדוד נמחק והתה הבריטי נהר בהמוניו מזרחה.
אבל ראשי החרם הערבי לא היו מקוריים בדרישתם למחוק את מה שהפך לסמל היהודי הגדול והמזוהה מכולם. ב-1950 התנה הצלב האדום את קבלת "מגן דוד אדום" כחבר בארגון הבינלאומי רק במידה ויסיר מסמלו את המגן דוד ויחליפו בצלב. הנימוק היה זהה, עם טוויסט אירופאי. הצלב האדום הכריז על עצמו כארגון בינלאומי ללא שייכות דתית ולעומתו מגן דוד משמש סמל יהודי דתי עתיק. את אותה דרישה הם לא הפנו כלפי ארגוני הצלה בארצות האיסלם שהמשיכו להשתמש בסמל המסורתי שלהם – הסהר האדום. יש שיתלו זאת בעוינות המסורתית של דתות הנצרות והאיסלאם לאימם הורתם, הדת היהודית. אבל האמת היא שגם היהודים כמעט ונתנו גט כריתות למגן דוד.
בשנת 1948, מיד אחרי הכרזת העצמאות, התעורר פולמוס ציבורי סביב עיצובו של דגל המדינה החדשה. בתנועה הציונית חששו שאם דגל המדינה יהיה זהה לדגל התנועה הציונית; כלומר, כחול לבן ומגן דוד במרכזו, הדבר יעורר התנגדות בקרב חברי התנועה בתפוצות, כמו גם בקרב מתנגדי הציונות. לאור החשש הוציאה ממשלת ישראל "קול קורא" לעיצוב דגל חדש למדינה היהודית שרק קמה. 164 אמנים וגרפיקאים נענו לאתגר והגישו כ-400 הצעות לועדת שרים שהוקמה במיוחד לטובת הסוגיה. אחת ההצעות הבולטות הייתה של הגרפיקאי והמעצב אוטה וליש, "המד-מן הציוני", שכללה דגל עם שני פסים כחולים ובניהם שבעה כוכבי זהב שסימלו שבע שעות עבודה יומיות, בדומה לחזונו החברתי של הרצל עבור המדינה היהודית.
עד מהרה קמה סערה ציבורית. הרי מגן דוד הוא סמל דתי ולאומי, טענו המבקרים. בר כוכבא דהר בראש צבאו עם מגן דוד, האר"י הקדוש קבע אותו כאייקון מיסטי, ודוד המלך, כך טוענות האגדות, נלחם באויבים הצרים עליו בעודו נושא על מגינו סמל מגן דוד. הלחץ הציבורי עבד וב-28 באוקטובר 1948 בחרה מועצת המדינה את הדגל הציוני שבמרכזו מגן דוד כדגל הרשמי של מדינת ישראל. הרי, עם כל הכבוד לסנטימנט הסוציאליסטי של שבע שעות עבודה, מדינה מקימים עם סיפורי גבורה הירואיים ולא עם הזיות על מדינת רווחה של עיתונאים מתבוללים. לא ככה?
באותו זמן ישב במשרדו שבאוניברסיטה העברית חוקר הקבלה הדגול, פרופסור גרשום שלום, והתפקע מצחוק. שלום היה ער לחשיבות סמלים לאומיים שמשקפים את רוח האומה ונושאים עמם מטען היסטורי תרבותי ודתי עמוק. אבל מגן דוד?! הרי מדובר בסמל שהופיע מאוחר מאוד יחסית על בימת ההיסטוריה היהודית ולבטח אין לו שום קשר לדוד המלך, לבר כוכבא או להאר"י הקדוש. עד מהרה הצחוק התחלף בזעם ושלום התיישב לכתוב את חיבורו המופתי " מגן דוד: תולדותיו של סמל".
בחיבור גרשום שלום מפריך את שורשיו העתיקים של הסמל במסורת היהודית. ואגב, לא רק היהודים צריכים להיות מופתעים מגילוייו, אלא גם מיודענו הוותיקים – לשכת החרם הערבי והצלב האדום. שלום מוכיח כי הציור מגן דוד היה נפוץ מאוד בקרב עמים עתיקים כסימן מאגי נגד שדים ורוחות. הציור אמנם הופיע בממצאים ארכיאולוגים יהודים מהעת העתיקה, בדרך כלל כקישוט, אבל גם צלב הקרס, למשל, הופיע אז כקישוט נפוץ ואף אחד לא חושב להפוך אותו לסמל לאומי. עד ימי הביניים אין כל זכר למגן דוד – לא בבתי כנסת, לא בתשמישי קדושה ולא על גבי מצבות. כאן מוזמנים החברים מהצלב האדום לגלות כי השימוש במגן דוד רווח מאוד בתקופה זו דווקא בכנסיות נוצריות. בכלל, שלום כותב כי "סימנים וציורים מאגיים עוברים מעם לעם…נודדים הלוך ושוב ומשתבשים לעתים קרובות בנדודיהם".
ואכן, עלייתו של מגן דוד כסמל יהודי החלה בעקבות הקבלה המעשית, כלומר, מאגיה וכישוף. ציור נפוץ בעל משמעות מאגית נקרא "חותם שלמה" והוא קשור לאגדה על שלמה המלך והטבעת שלו, עליה היה חקוק השם המפורש וסמל מגן דוד. החותמת נחשבה בזמנו למכשיר יעיל להברחת סטרא אחרא (כוחות הרוע) וכנראה שבלשכת החרם הערבית לא היו אוהבים לשמוע זאת, אבל על פי גרשום שלום השימוש בה התגלגל אל היהודים מהערבים.
השימוש המואץ במגן דוד בקרב היהודים התחיל בפראג (על פי אחת הגרסאות, במאה ה-14 הקיסר אפשר ליהודים בעיר לבחור דגל משלהם והם בחרו במגן דוד) והתפשט משם במאה ה-17 וה-18 למורביה ובוהמיה. קשה לקבוע היסטורית אם היהודים בחרו בסמל מרצונם או כתוצאה מכפייה נוצרית, אך עד מהרה הסמל נתחבב עליהם והפך פופולארי, אל תוך המאות ה-18 וה-19.
מי שהעניקה למגן דוד את כתר הסמל הלאומי הייתה התנועה הציונית שחיפשה אייקון שמצד אחד יהיה יחסית מוכר, ומצד שני לא יהיה טעון במטען דתי גבוה מידי. בהמשך, באירוניה מנוולת, הפכו היטלר והנאצים הפך את שני המשולשים ההפוכים מסמל של הגנה וביטחון לסמל של טומאה, קלון ומוות, על שרוול המעיל, דש הבגד והטלאי הצהוב.
גרשום שלום מסכם את החיבור בתובנה דיאלקטית חסידית האופיינית לסגנונו הפואטי: "מגן דוד שנתקדש בשואה בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר את דרך החיים והבניין. ירידה לצורך עליה היא, ומקום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו". מילים כדורבנות.