בימים בהם נושא פדיון שבויים אקטואלי עד כאב, אנחנו נזכרים בסיפורו של מהר"ם מרוטנבורג – אחת העלילות המפותלות, המרתקות והמסתוריות שבתולדות הראשונים.
מורנו הרב רבי מאיר, או בקיצור מהר"ם, היה ראש לחכמי גרמניה ומנהיגה של יהדות אשכנז במאה ה-13. הוא היה מגדולי הרבנים של אשכנז שבכל הדורות, פוסק ופרשן התלמוד, מאחרוני בעלי התוספות, וגם פייטן. רבות מפסיקותיו נשתמרו במקבצי שו"ת (שאלות ותשובות), המכילים את תשובותיו לשאלות הלכתיות. סיפורו הסתיים בכך שנכלא והוחזק תמורת כופר מופקע, והסיפור המפורסם הוא שהוא הנחה את קהילתו שלא לשלם.
רבי מאיר ב"ר ברוך נולד למשפחה של רבנים וחכמים בעיר וורמס שעל גדות הריין – ורמייזא בפי היהודים – ככל הנראה בין 1215 ל-1220, ופעל בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר. שנת לידתו המדויקת אינה ידועה, אך לגבי שנת מותו, 1293, אין ספק, שכן על אף שפועלו בחייו היה רב ומשמעותי, הוא זכור בעיקר בזכות הסיפור הדרמטי הנקשר למותו ולשבע השנים האחרונות של חייו.
יהודי צרפת וגרמניה בימי הביניים היו חופשיים יחסית, ומותר היה להם להקים קהילות יהודיות. במאה ה-12 החל מעמדם של יהודי אירופה להידרדר. בתחילת המאה ה-13 עלה צו המחייב אותם לענוד טלאי צהוב, ועם הזמן הם הפכו ממיעוט נבדל, בעל מעמד חברתי נחות, למיעוט נרדף של ממש. בשנות השמונים של המאה ה-13 המהר"ם רצה לעלות לארץ ישראל בראש קבוצה גדולה של יהודים. הקיסר רודולף (הראשון לשושלת הבסבורג) חשש מאבדן ההכנסה שבאה לו ממסי היהודים והורה לעצור את המהר"ם.
ב-1286, במהלך ניסיונו לברוח, הוא נעצר בגבול הדרומי של גרמניה, בלומברדיה, על ידי חייליו של הקיסר והוא נכלא בטירה שבנה המלך בעיר אנזיסהיים שבחבל אלזס (היום בצרפת). שם שהה מהר"ם במשך יותר משבע שנים, עד לפטירתו. גם גופתו לא שוחררה מיד, אלא לקח 14 שנה אחרי מותו עד שיהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן שילם סכום עתק לשחרור עצמותיו, ובתמורה זכה להיקבר ליד המהר"ם בבית הקברות היהודי בוורמייזא.
במשך הדורות סופר שהקהילה היהודית הייתה מוכנה לשלם את סכום הכופר הענק שנדרש לשחרורו של המהר"ם, אך הוא עצמו התנגד לעסקה. מדוע התנגד? יש המייחסים לו ענווה. מן הסתם חכם מופלג כמוהו יש לפדות בכל מחיר, אך הוא, בצניעותו, סרב בטענה כי "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'), מה שמרמז כי הוא המעיט בחשיבותו כחכם מופלג.
רבי שלמה לוריא, הידוע בתור המהרש"ל, ממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16, כתב על סיפורו של מהר"ם וטען שהסיבה לסירוב הייתה כדי לא ליצור תקדים מסוכן ולעודד חטיפה של עוד רבנים וראשי קהילות יהודיות. המנהג של נוצרים לחטוף יהודים עבור כופר הייתה בעיה ידועה באירופה של ימי הביניים והיהודים חששו לעודד את התופעה ולסכן את המשכיות תורת ישראל.
יש שיאמרו שטובת הציבור הייתה לשחרר רב חשוב כמו המהר"ם, כדי שימשיך להנהיג את קהילתו, אלא שהוא המשיך לעשות זאת גם ממקום כלאו. בשנות מאסרו המשיך ללמוד תורה ללא לאות, ולכתוב. למשל, באותן שנים חיבר פירוש למשנה. כולאיו הרשו לו לשמור על קשר עם קהילתו ולהמשיך לענות על שאלות תלמידיו, בתקווה שזה ימנע ניסיון בריחה המוני של יהודי גרמניה.
הסיפור על הרב הגדול שסירב שיפדוהו תמורת סכום עתק הולך לפני המהר"ם. הוא נחשב לדמות הרואית שאין כדוגמתה. אך כבר שנים שחוקרים שונים מבקשים לערער על הסיפור. אין מחלוקת על כך שהוא נכלא ומת בכלא כעבור שבע שנים, אך רבים טוענים שהסיפור שהוא סרב שיפדו אותו הוא מיתוס, ושהוא פשוט מת בכלא לפני שהצליחו לעשות זאת.
רבים מהמחזיקים בטענה זו, חושבים שסיפור הסירוב ההרואי סופר לראשונה על ידי המהרש"ל, כמה מאות מאוחר יותר, וכדי לחזק את טענתם, מצביעים על היעדר אזכור הדבר בכתבים מהתקופה. סיפור הכליאה מסופר על מצבת המהר"ם, בצוואתו של רבי יהודה בן הרא"ש (הרא"ש הוא רבי אשר בן יחיאל, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, שאחרי מותו של רבו ברח לספרד) ובכתבים נוספים, אך בכל הטקסטים הללו אין זכר לסירוב. לא רק שבנו של הרא"ש לא הזכיר זאת, הוא אף טען שהמהר"ם לא נפדה כי הוא מת בפתאומיות לפני שהספיקו.
הרב איתם הנקין ז"ל, שנרצח ב-2015 יחד עם אשתו בפיגוע ירי בשומרון, פרסם ב-2011 מאמר בשם "עיון מחודש בפרשת מאסרו של מהר"ם מרוטנבורג", בו ביקש להגן על התפיסה כי מהר"ם אכן סירב שיפדו אותו בעד סכום מופרז. הנקין טען שאין סיכוי שמהרש"ל ניזון משמועות לא מבוססות (וזאת על אף שמהרש"ל פתח את דבריו במילה "שמעתי"), וגם נתן סיבות הגיוניות להשמטת סיפור הסירוב מכל הטקסטים בהם הכליאה הוזכרה.
הדיונים בפרשה המשיכו. "נטועים", ביטאון לענייני תורה שבעל פה, פרסם ב-2014 מאמר מאת פרופ' שמחה עמנואל שכותרתו שואלת בפשטות: "האם סירב מהר"ם מרוטנבורג להשתחרר מבית הכלא?". במאמרו מזכיר עמנואל את כל הטענות והסימוכין לכך שסיפור הסירוב לא היה ולא נברא – אפילו בכתבים שמהר"ם עצמו כתב בימיו בכלא העניין לא הוזכר. "היאך ניישב את המקורות הסותרים?", שואל עמנואל, שהרי נדמה שצריך לבחור או בגרסתו של יהודה בן הרא"ש או של מהרש"ל.
אך עמנואל מזכיר במאמרו גם את דבריו של החוקר פרופ' אפרים אלימך אורבך, שדן בסוגיה בספרו המקיף "בעלי התוספות", שם הוא מציע פתרון נוסף המנסה לפשר בין הדברים. לדבריו של אורבך, "המלך תבע סכום גבוה עבור שחרורו של מהר"ם, אך מהר"ם אסר על הקהילות לפדותו בתנאים אלו. לאחר מכן הסכים המלך להתפשר על סכום נמוך יותר, שהיה מקובל על מהר"ם. המלך דרש מהרא"ש לשמש כערב לעסקה החדשה, אך בינתיים נפטר מהר"ם וזו לא יצאה אל הפועל". כלומר במקום או-או, גם-וגם.
פרופ' עמנואל העלה גם הצעה משלו ליישוב הסתירה, והיא שהשמועה שהגיעה לאוזניו של מהרש"ל מקורה בסיפור אחר, מוקדם יותר, ושמדובר ב"גלגול מאוחר ומוטעה של דיון על אודות חכם חשוב במאה ה-12, עלום שם, שחכמים פסקו שאסור לפדות את גופתו מבית הכלא במחיר מופרז".
היה או לא היה? האם מהר"ם סירב שיפדו אותו, או שפשוט מת לפני שהספיקו? ואם הוא אכן סירב, האם העובדה ששולם הון עתק לשחרר את גופתו סתרה את משאלתו? הנקין טען שייתכן כי כאשר אלכסנדר ווימפן פדה את גופתו של המהר"ם, השתנה המצב בגרמניה והחשש שגרם למהר"ם לסרב להיגאל במחיר מופקע – שהדבר יעודד ניסיונות חטיפה של גדולי תורה אחרים – כבר לא היה אקטואלי.
ב-1298 במהלך "פרעות רינדפלייש", קהילת רוטנבורג נהרסה. 57 מחברי הקהילה מתו על "קידוש השם". 32 יהודים נשחטו לאחר מכן, ביניהם יורשו של המהר"ם, רבי מרדכי בן שמעון הלוי. כ-380 יהודים נמלטו מהעיר למבצר סמוך, ורובם נטבחו כעבור כמה ימים .כך שב-1307, אז פדה אותו נדבן את גופת המהר"ם, כבר לא היו באזור חכמי יהודים שניתן לחטוף.