הנה פריט טריוויה שאולי לא הכרתם: היטלר לא היה רק פסיכופת שטני, אלא גם גנב עלוב של סימנים מסחריים. את הרעיון של הטלאי הצהוב, למשל, הוא שאל משונא יהודים אחר, שחי מאות שנים לפני עליית הנאצים לשלטון – המלך האנגלי אדוארד הראשון (1239-1309). קינג אד תיעב את יהודי אנגליה. הוא הטיל עליהם קנסות, האשים אותם בזיוף מטבעות, הוציא אותם להורג בצרורות, ולקינוח כפה בצו מלכותי על כל יהודי מגיל 7 לענוד על לבושו העליון "סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו".
כשלאדוארד הראשון נגמרו התירוצים להתעלל ביהודים הוא פשוט העיף אותם לאלף עזאזל. צו הגירוש ליהודי אנגליה הוצא בשנת 1290 ומאז, לאורך 350 שנה היה האי המעונן נקי מיהודים, "יודנריין", בלינגו הנאצי. עד שהגיע יהודי אחד שבכוח חכמתו ומסירותו ביטל את הגזירה ושינה את ההיסטוריה.
מנשה בן ישראל נולד ב-1604 לזוג הורים אנוסים שנמלטו מהאינקוויזיציה הפורטוגלית אל אמסטרדם החופשית. עד מהרה הוא התגלה כילד פלא. בקיאותו במדעים ובשפות הייתה פנומנלית ולא פחות בלט בכישרונו הרטורי, כשכבר בגיל 15 החל לשאת דרשות בקהילה היהודית, בגיל 17 חיבר את חיבורו הראשון, "שפה ברורה" ובגיל 18, לאחר פטירת רבו, מונה ליורשו כמנהיג קהילת "נווה שלום" שבאמסטרדם.
כיאה לאדם מקורי שחשב מחוץ לקופסא עוד הרבה לפני שהביטוי הלעוס הזה הומצא, בן ישראל ייסד בעיר את בית הדפוס העברי הראשון על אדמת הולנד. כך תפס שלוש ציפורים במכה: מקור פרנסה ראוי לו ולמשפחתו, מכשיר הפצה יעיל ליצירות ספרותיות שחיבר ויצירת מערכת קשרים מסועפת עם אנשי רוח שנזקקו לשירותי ההוצאה לאור.
בשנות העשרים לחייו, שמו של בן ישראל כבר הלך לפניו, בקרב יהודים ולא יהודים. "עיטור החכמים והנזר המהולל של עמנו בעיני הגויים, הכותב דברים מלומדים, שכמותם לא נראו בקרב ארצות ועמים; וחכמי דתם נועצים בו דבר יום ביומו לשמוע את תלמודו" – כך תיאר את פועלו של בן ישראל החכם והרופא היהודי יוסף דלמדיגו. בין ידידיו היה גם רמברנדט, הצייר ההולנדי המחונן שצייר פורטרט של בן ישראל ואף תרם ארבעה איורים לספרו "אבן יקרה".
מנשה בן ישראל היה נחקק בזיכרון הקולקטיבי כעוד עילוי יהודי, אחד מני רבים, אלמלא אירוע שהתרחש יום בהיר אחד בספטמבר 1644. באותו יום, כפי שכותב ד"ר צבי גולדבלום במאמרו "איש התקווה", הגיע לאמסטרדם נוסע חריג במקצת מדרום אמריקה – אהרון לוי דה מונטזינוס שסיפר כי בשנות נדודיו הרבות ביבשת אמריקה פגש בקבוצת אינדיאנים שנהגו להתפלל קריאת שמע וטענו שמוצאם משבט ראובן. בן ישראל נכח בעדותו של אהרון לוי וראה בדבריו הוכחה לקיומם של עשרת השבטים האבודים. הוא מיד התיישב לכתוב את חיבורו "מקווה ישראל", שנכתב בלטינית וכוון לאנשי דת אנגלים, כדי שאלו יקראו בו וישכנעו את הפרלמנט האנגלי לאפשר ליהודים לשוב ולהתיישב באנגליה.
נשאלת השאלה: מה הקשר ביו עדות על קיומם של שבטים אבודים בדרום אמריקה לשיבת היהודים לאנגליה, ומדוע סוגיית זו הטרידה בעל בית דפוס מאמסטרדם, שבהמשך הפך אותה למשימת חייו? התשובה נעוצה בשינוי מהותי שהתרחש במאה ה-17 ביחסו של הממסד הנוצרי לדת היהודית – שינוי שהתרחש בעיקר באנגליה הפרוטסטנטית – שהחל לגלות את התנ"ך לא עוד כעדות מקדימה להופעתו של ישו, אלא ככתב יד המכונן של התרבות המערבית. תחום חדש עלה לגדולה בקרב חוקרי דת אנגלים – "היבריאזם" – חקר התרבות העברית והמקורות הפרשניים של התנ"ך, מהמשנה עד התלמוד.
אותם אנשי דת אנגלים האמינו שאם כל יהודי העולם יתנצרו, תבוא הגאולה לעולם וישו המשיח יקום לתחייה בשנית. העובדה שנמצאו עשרת השבטים והפוטנציאל הטמון בהתנצרותם, הדליק אצלם את המתג המשיחי. הנה הזדמנות חד-פעמית, כך האמינו, לנצר את היהודים החדשים ולזרז את שיבתו של בן האלוהים. כאן נכנס בן ישראל לתמונה. בספרו הקצר "מקווה ישראל" הוא מתנה את ביאת המשיח בתיישבות היהודים בכל קצוות העולם. בן ישראל מתבסס על הפסוק המקראי "הֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ" (דברים כח, סד) וטוען כי כל עוד לא הותרה כניסתם של יהודים לאנגליה, שבצרפתית כונתה Angleterre (קצה הארץ), פיזור היהודים בכל קצוות העולם לא יושלם – עובדה שתעכב את בוא המשיח.
אמונה זו מצאה את ההיסטוריה בתזמון מושלם מאחר ועל פי אמונה עממית נוצרית עשר שנים מאוחר יותר- בשנת 1666- היה אמור להגיע יום הדין. ובמילים אחרות, בן ישראל ניצל את החלון המיסטי שהעניק לו שר ההיסטוריה, כדי לעשות היסטוריה.
הטקסט של "מקווה ישראל" התקבל באנגליה באהדה רבה. מי שהתלהב במיוחד מרעיון שיבת היהודים וביטול הצו של אדוארד הראשון היה מנהיג הפרלמנט האנגלי, אוליבר קרומוול, שהזמין את בן ישראל לאנגליה כאורח כבוד. סוגיית שיבת היהודים לאנגליה הפכה לנושא חם ולצורך כך הוקמה "ועדת וייטהול" שהכריזה כי אמנם באופן רשמי אין שום חוק שאוסר על התיישבותם של יהודים באנגליה, אבל בינתיים אין להעניק לכך גושפנקא חוקית.
מנשה בן ישראל שהתאכזב עמוקות מהחלטת הוועדה, נפטר בשנת 1657. בדומה לחוזה מדינת היהודים שחיבור קצר שלו עורר את הרעיון הציוני, כך גם בן ישראל לא זכה לראות את משימת חייו מתגשמת. רק שבע שנים אחרי מותו, ב-1664, זכתה קהילת לונדון היהודית להגנה רשמית מצד השלטונות. כעבור מאתיים שנה, בראש ממשלת אנגליה יעמוד מנהיג ממוצא יהודי.
