אחד מסיפורי האגדה הנפוצים אותם נהוג לספר כדי להדגיש את היחס המיוחד של נפוליאון בונפרטה לעם היהודי, מתרחש במסעו (הכושל) לכיבוש ארץ ישראל. סופר שהוא הגיע עם צבאו לארץ בט' באב ושמע את היהודים בוכים ותמה מדוע. כשהוסבר לו שהיהודים מתאבלים על חורבן בית המקדש, אמר "עם שמקונן על אירוע חורבן המקדש שקרה מאות שנים קודם אין ספק שיבוא יום ויזכה להקימו מחדש".
הסיפור הזה – מיוחד ומעתיר כבוד על היהודים ככל שיהיה – קצת בעייתי מבחינה היסטורית. קודם כל, משום שכל שהותו של צבא נפוליאון בארץ ישראל הייתה בין החודשים פברואר ליוני, כך שלא היה סיכוי שנפוליאון או מי מטעמו היה בארץ בט' באב (יולי-אוגוסט). שנית, היחס של נפוליאון ליהודים לא התבטא בהכרח בהערצה מתמידה – היה זה יותר מקרה מבחן לאמנסיפציה המשמעותית הראשונה בעולם המודרני שכללה בתוכה יחס שוויוני ליהודים, לצד האידאולוגיה שדרשה כי מעתה היהודים יוכפפו קודם כל למה שמועיל למדינה.
עד לאותה תקופה, רוב היהודים בצרפת (כמו באירופה כולה) חיו במסגרות קהילתיות. אך בקיץ 1789 התרחשה המהפכה הצרפתית, והובילה לקדמת הבמה ההיסטורית את רעיונות החירות, השוויון ואחווה, ולקידום של רעיון נוסף – כל האזרחים כפופים למדינה. עד למהפכה, חיו כ-40 אלף יהודים בצרפת. חלק קטן מתוכם היו יהודים ספרדים שהיו משולבים למדי בחברה והכלכלה הצרפתית עוד קודם המהפכה. הם דיברו צרפתית, היו בקשרים טובים עם השלטון המלוכני, והיו חלק מהאליטה הכלכלית.
אבל יותר מ-30 אלף מיהודי צרפת דאז היו אשכנזים שחיו באזור אלזס-לורן, אותו חבל ארץ סמוך לגבול גרמניה ואכן רוב אותם יהודים היו צאצאי מהגרים מאזור הנסיכויות הגרמניות שנדדו לצרפת. הם היו יהודים עניים, דוברי יידיש, שחיו במבנה קהילתי ולא שאפו במיוחד להשתלבות בחברה הצרפתית. כל עוד האוטונומיה שלהם נשמרה, חייהם התנהלו על מי מנוחות.
שנה אחרי המהפכה, כשהאסיפה הלאומית של צרפת נדרשה לדון במעמד המיעוט היהודי, עם היהודים הספרדים לא הייתה שום בעיה. הם ממילא כבר היו מיעוט משולב בתוך החברה. ביחס לעובדה שבצרפת עדיין היו חיכוכים לא מעטים בין קתולים לפרוטסטנטים, בין דתיים לחילונים, ובין מלוכנים לרפובליקנים – היהודים הספרדים לא באמת היו בעייתיים לאף צד. היהודים הספרדים לא עשו מאמצים ניכרים כדי שאחיהם מאלזס-לורן יקבלו את אותם זכויות כמוהם, ובאמת, היהודים האשכנזים היו סיפור אחר לגמרי. האסיפה הייתה חלוקה לגמרי בשאלה מה לעשות עם אלפי יהודים שחיים בשולי צרפת ולא ששים לקחת חלק בפרויקט הלאומי החדש. בסופו של דבר, בשנת 1791 ידם של המשלבים הייתה על העליונה – והאשכנזים קיבלו את אותם הזכויות והחובות כמו הספרדים, והפכו לאזרחים ברפובליקה הצרפתית. כך הפכה צרפת למדינה הראשונה בעולם שנתנה שוויון מלא לכל היהודים שחיו בה, ועידן חדש נפתח בהיסטוריה היהודית.
בינתיים צבר כוח בצרפת הקונסול הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה, ובשנת 1804 הוא אף הכריז על עצמו (בחסות האפיפיור) לקיסר צרפת. בשנים הללו נפוליאון ניסה להרחיב את גבולותיה של צרפת לממדים חסרי תקדים, והיו לכך השלכות מרחיקות לכת על יהדות אירופה. בכל מקום שצרפת כבשה – נפוליאון הבהיר כי היהודים המקומיים יזכו למלוא השוויון כמתחייב מהחוקה הצרפתית. במסעו שהוזכר לארץ ישראל, אף הופץ מנשר מטעם נפוליאון שבו נטען שהיהודים יקבלו מדינה עצמאית במולדתם ההיסטורית.
האם נפוליאון היה ציוני? לא בדיוק. ראשית, יש המפקפקים בעצם העובדה שנפוליאון עומד מאחורי המנשר. אבל אפילו אם הוא נכתב מטעמו, יש לו הסבר הרבה יותר סביר. הניסיון לכבוש את ארץ ישראל עמד על רקע המסע של נפוליאון לכיבוש מצרים הסמוכה – שטח שהצבא הצרפתי התקשה לשלוט בו לאורך זמן. אפשר בהחלט שבניסיון לזכות באהדתם של כל תושבי המקום, פרסמו הצרפתים מנשר שמהלל את היהודים בתקווה שיהפכו לבני ברית. צריך גם לזכור שבהתאם למדיניות של האימפריה הצרפתית, כנראה שנפוליאון ואנשיו דמיינו יותר מדינת בובה יהודית שתהיה בחסות הצרפתים, ולא ממש מדינה עצמאית. הדבר גם הולם את יחסו של נפוליאון לאסלאם באותה תקופה – בניסיון להתחבב על המצרים, פרסמו הצרפתים אינספור מנשרים שמהללים את האסלאם. המגמה של נפוליאון במזרח התיכון הייתה בסופו של דבר תועלתנית, ונועדה לשרת את האינטרס הצרפתי.
בינתיים גם בבית בצרפת, העניינים הסתבכו. ב-1806 החליט נפוליאון שהגיע הזמן להקים את הסנהדרין היהודי העתיק מחדש. לא פחות. למעשה, היה מדובר על קבוצה של 70 רבנים שיוכפפו לשלטון הצרפתי, ויפסקו הלכה בשמה של המדינה. נפוליאון אמנם בחר בשם סנהדרין כדי לפרוט על מיתרי היהודים אבל למען האמת היה מדובר על מוסד אחר שכולנו מכירים מההווה שלנו – רבנות ראשית שכפופה למדינה, שהייתה כך מסתבר, המצאה נפוליאונית למהדרין.
גם כאן, האינטרס של נפוליאון לא היה בהכרח להעצים את היהודים אלא כשם שהצליח להכפיף את הממסד הכנסייתי למדינה (שהיה חזק פי כמה מהממסד היהודי), כך ביקש גם לעשות עם המיעוט היהודי. אותו סנהדרין נדרש לחוקק הלכות שיותאמו לאופי המדינה – בין השאר בהסדרת שירות היהודים בצבא הצרפתי, הסדרת הנושא של הלוואה בריבית (עניין שתושבי אלזס-לורן הנוצרים הרבו להתלונן עליו), ואפילו להכשיר נישואין בין יהודים לנוצרים.
שנתיים מאוחר יותר, נפוליאון החליט שהיהודים לא משתפים מספיק פעולה עם הפרויקט הלאומי שלו. היו עוד ועוד תלונות שהיהודים האשכנזים לא באמת רוצים להרגיש חלק מהמדינה הצרפתית – הם ממשיכים להלוות בריבית, לדבר יידיש, ובאופן כללי לא הפגינו התלהבות מהאמנסיפציה שניתנה להם. נפוליאון החליט כי הוא לוקח חזרה את הזכויות שניתנו לאשכנזים. אלו הוחזרו רק ב-1811, לאחר דין ודברים ארוכים עם הקהילה היהודית.
בסופו של דבר, יחסו של נפוליאון ליהודים היה מורכב. הוא קידם את רעיון השוויון שלהם – אך דרש כי קודם כל יוכפפו לאינטרסים שלו. רעיון השוויון אם כן, היה כפוף לרעיון מרכזי הרבה יותר – הריבונות. אולם בטווח הארוך, נפוליאון אולי לא התכוון לכך אבל הייתה לו השפעה עצומה על ההיסטוריה היהודית. בשטחים שכבש בגרמניה הוא הטמיע את הרעיון של שוויון ליהודים, מה שחלחל עמוק אל תוך המאה ה-19 והשפיע עמוקות על יהדות גרמניה. גם הקמת הסנהדרין הייתה סממן מודרני משמעותי – והיום הקיום של רבנות ראשית ורב ראשי גם בישראל וגם בתפוצות נראה לנו מובן מאליו, והכל בגלל הכובש הצרפתי שרצה ליצור אימפריה שהעולם לא ישכח.