איתמר קרמר
ביום 11.2.1954 הודיע דובר צה"ל הודעה קצרה ולקונית: "טוראי נתן אלבז, בן 21 הקריב את חייו, כדי למנוע אסון ואובדן חיים בין חבריו בהתפוצצות רימון. למנוח אין כתובת ואין למי להודיע על מותו".
אבל לנתן אלבז ז"ל דווקא היתה כתובת. כשעלה לארץ, אלבז השאיר את הוריו בעיירה צפרו, הסמוכה לעיר פאס שבמרוקו, שם נולד ב-17.10.1932, היום לפני 87 שנים. לשם גם הגיעה לבסוף האיגרת המבשרת על מותו של הבן, עם ציון לשבח מאת הרמטכ"ל משה דיין.
סיפור גבורתו של החייל הצעיר נתן אלבז הפך לחלק מאתוס הגבורה הישראלי. לוחם גבעתי שהתנדב לפרק מנגנוני רימונים לאחר פעילות מבצעית, ובטעות שחרר את אחת הנצרות. ארבע שניות לפיצוץ. הוא רץ החוצה מהאוהל על מנת להיפטר מהרימון, אך שם הוא ראה את חבריו ליחידה סביבו, וכמוצא אחרון הוא צעק "רימון", ורץ אל תוך החפירה הסמוכה, נשכב על הרימון, מכסה על חבריו מהרסיסים.
מעשה הגבורה העילאי של אלבז היה למעשה הראשון מבין מעשים דומים. עובד לדזינסקי, מפקד הצנחנים הידוע נהרג כך בקרב המיתלה, חגי בר אוריאן עשה כמעשה אלבז ב-1964 בהר הצופים, איתן מרקל המ"מ קפץ על רימון ששמט חייל שלו במהלך תרגול ב1969, משה יצחק טובל הציל את חבריו כשנכב על רימון בקרב על מוצב המזח בתעלה ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, וכמובן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 שהציל את חייליו כאשר נשכב על הרימון שנזרק לעברם בקרב בינת ג'בייל במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר עוד הספיק לצעוק "שמע ישראל".
מעשה ההקרבה של אלבז נחרת בדברי ימי המדינה הצעירה כאקט של הקרבה אישית למען החברים והמדינה, הוא סופר, מסופר ועוד יסופר במדורות של תנועות הנוער, בטקסי יום הזכרון ובשיעורי מורשת קרב ביחידות הלוחמות. אך לסיפור הזה יש גם צד שני, פחות מסופר ופחות מוכר, שאינו רק סיפורו של החייל נתן, או טוראי אלבז, אלא סיפורה של חברה צעירה בתהליכי גיבוש.
צה"ל של 1954 היה צבא אחר לחלוטין מהצבא הגאה שניצח את צבאות ערב במלחמת העצמאות. תוך שלוש וחצי שנים הגיעו לישראל יותר מ-700,000 עולים, מחציתם מאירופה ומחציתם ממדינות אסיה וצפון אפריקה. כמות החיילים בצבא הצטמקה ב80% מיד לאחר המלחמה וכוח האדם החדש החליף את הגיבורים עטורי הנצחון של המלחמה. ובאותן שנים, שנות צנע כזכור, צה"ל ידע לא מעט כישלונות אל מול המסתננים בגבולות וניסיונות הצבאות השכנים לבצע שינויים בגבולות הבלתי מסומנים של אחרי שביתת הנשק. בחזית הסורית, באפריל-מאי 1951 צה"ל ניגף באל חמה ובתל מוטילה, קרבות שגבו מחיר דמים כבד, 48 לוחמים. במהלך 1953 חטיבת גבעתי, גדוד 890 של הצנחנים וחטיבה 7 כשלו פעם אחר פעם, בכפר פלמה, בראנטיס, בחוסאן, במידיה ובקרבות נוספים.
והכישלונות, כידוע, נשארים יתומים רק בתיאוריה. גם כאן מצאו את האשמה בש.ג., או ליתר דיוק בחיילים הפשוטים. שמועות לא מעטות החלו להתפזר בצבא ובישוב על רמתם הנמוכה של החיילים העולים החדשים, רובם חסרי השכלה, שהגיעו משער העלייה ומעברות נוספות הישר אל הקסרקטינים, נתונים לפיקודם של מפקדים בני היישוב הישן, או לוחמי 48'. בשנים הללו, כאשר המדינה כולה מלקקת את פצעיה – אחד מכל מאה, כאחוז אחד שלם מהאוכלוסייה נהרג במלחמה, כשישית מלוחמי הפלמ"ח נספו במערכה – גל עליה עצום מתדפק על שערי המדינה הצעירה והענייה ומסתננים פושטים על יישובי והספר, צה"ל חיפש דרך להמציא את עצמו מחדש. בשלהי יולי 1953 הרמטכ"ל החדש, משה דיין, מאשר הקמתה של יחידה חדשה, 101 מספרה, שתפשוט ותסייר מעבר לגבול, ולאחר כמה חודשי פעילות היא מתאחדת עם גדוד 890 של הצנחנים ויוצרת נורמות לחימה אחרות בצבא.
אבל גם אחרי הקמת ה-101, אם הבעיה היא ברמתם הנמוכה של רבים מהחיילים בצבא הסדיר, הרי שלכאורה הבעיה נותרה בעינה. ניתן ללמוד בנקל על הדאגה מרמתם של הלוחמים העולים ממקרה שקרה בשלהי 1955. לאחר קרב ניצנה שבו פעלו יחידות גולני, צנחנים ונח"ל, ובו הושג ניצחון חד משמעי על צבא מצרים (80 הרוגים מצרים לעומת ששה ישראלים ופצוע אנוש אחד בשם רפאל איתן), קרא ראש הממשלה את מפקדי הכוחות לתחקיר בלשכתו.
את בן גוריון פחות עניינו השיטות הצבאיות והלקחים הטקטיים. עיקר שאלותיו עסקו בנושא אחד: האם ניתן לסמוך על החיילים הפשוטים, יוצאי עדות המזרח? בן גוריון ניסה להבין האם מפקדי צה"ל אכן מאמינים ביכולותיו של הצבא, לקראת המלחמה הבאה. את התשובה שקיבל בן גוריון ניתן לנחש מהעובדה שהזקן ההין לצאת למלחמה שנה מאוחר יותר רק לאחר שהיה מובטח לו כי בריטניה וצרפת יערבו לבטחון ישראל.
בחזרה לפברואר 1954, ולטוראי נתן אלבז. גיבורנו היה חלק מגל של אלפי עולים צעירים שעזבו את מדינות המגרב לאחר מפגש מעורר השראה עם שליחיה של המדינה הצעירה שעודדו אותם לעלות. נתן הצעיר ניסה כמה פעמים לעלות ארצה, אך בלחץ הוריו עשה זאת רק לאחר גיל 18, כאשר לפי חלק מהעדויות והכתבים עולה שהוא לא סיפור להוריו ערב העלייה על המעשה שתכנן. מכתביו הביתה היו רוויי געגועים, אך גם אמונה עזה כי מעשהו היה נדרש וכי הוא אופטימי באשר לעתידו במדינה היהודית. מפקדיו וחבריו דיווחו כי נתן למעשה התגורר בבסיס וכי גם בחופשות להם זכה הוא נשאר במחנה, בהיעדר קרובי משפחה בארץ.
בכתבת פרופיל ארוכה ומעמיקה שפרסם משה נתן ב"במחנה" עשור לאחר נפילתו של אלבז, מתוארת לפרטים דמותו הייחודית של הנער-חייל הבהיר והחייכן ומעשה גבורתו. אך את הביטוי הראשון לאותו מעשה גבורה ואת העובדה שהוא הפך לקאנון ישראלי, ניתן לשייך דווקא לנתן אחר, אלתרמן, שאוזנו הייתה כרויה לנעשה בחברה בכלל ובצבא בפרט. המשורר שמע על מעשהו של אלבז ופרסם ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר" פואמה שעסקה במעשה ההירואי של אלבז, אך לא פחות מכך נותנת מבט אירוני על האופן שבו החברה הישראלית נטתה להתייחס לבני עדות המזרח. הוא מדבר על "טירופו החייתי" של אלבז, על "בן מרוק" הוא "דוהר ללא סייג ובלם כאיש פרא אשר מעולם" והוא "חמום ונמהר לבלי חוק", וגם "זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רם וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם." נתן אלתרמן סיפור את סיפורו של החייל אלבז, אך גם שם ללעג את הסטריאוטיפ המוטעה והאכזרי כלפי עולי עדות המזרח.
חמש שנים אחרי טורו של אלתרמן, אלבז נכנס סופית לקאנון הישראלי, בצורה מעט שונה. לאחר מהומות ואדי סאליב והתעוררות המתח הבין עדתי, הוציא ג'ו עמר, תקליט של שירי מחאה. יוצא דופן היה שירו "נתן נתן" שנכתב על ידי עמוס אטינגר, חייל בלהקת פיקוד המרכז. שירם של אטינגר ועמר הפך בן לילה ללהיט, וסימן את הפיכתו של נתן אלבז לא רק לגיבור של מדינה, אלא לגיבור של קהילה שלמה, ששרה בדבקות כי "היו בכיתה בני עמים רחוקים/מרוסיה, צרפת שהגיעו לכאן. ובני הגליל ופניהם צוחקים/וגם בן מרוקו, נתן".
נתן אלבז מונצח בערים רבות בארץ. זה סיפור שגדול מסכום חלקיו, על טוראי פשוט, אדם צעיר ואידיאליסט, שהפך במותו לגיבורם של שני שירים, של עדה שלמה ושל מדינה אחת.