בחג השבועות של שנת 1941 התרחש אחד האירועים הטראומתיים ביותר בזיכרון הקולקטיבי של יהדות עיראק, שזכה לכינוי "הפרהוד". בפרהוד נרצחו כ-180 איש, נפצעו אלפים, ונפגעו מביזה עשרות אלפים – וכולם היו חלק מהקהילה הגדולה והמשגשגת של יהודי בגדד. בדרך כלל יש מי שמציינים את הפרהוד כאירוע אשר משך לא מעט מיהודי עיראק לתנועה הציונית. אולם איך בכלל אירע פוגרום במדינה שבה חיו יהודים במשך מאות שנים, ושלכאורה לא הייתה בעלת מסורת אנטישמית מובהקת עד לאותו רגע?
כשבוחנים את הרקע לאירועי הפרהוד מגלים לא מעט גורמים שהיו מעורבים בתוכו: האינטרסים של השלטון העיראקי מול האימפריה הבריטית, גרמניה הנאצית שבחשה בקלחת, תנועות פנימיות בתוך העולם הערבי, ומאבק בין קבוצות של אינטלקטואלים עיראקים – כאשר בתווך נמצאו היהודים.
במחקרים שערך החוקר ניסים קזז על יהדות עיראק, אפשר לשרטט את המסלול שאליו צעדו העיראקים, ולהציב את הפרהוד בתוך הקונטקסט ההיסטורי הנכון. עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 עיראק לא הייתה ידועה כאזור בעל אנטישמיות יוצאת דופן. ההגבלות ליהודים שהיו בתקופת האימפריה העות'מאנית אף בוטלו בראשית המאה ה-20, ובואם של הבריטים לעיראק והקמת מנדט (כמו בארץ ישראל) בסיום מלחמת העולם הראשונה שיפר באופן מידי את מצב היהודים.
עם זאת, מלחמת העולם הראשונה גם הביאה למפגש של חלק מהאליטה העיראקית עם הפרוטוקולים של זקני ציון שהגיעו מרוסיה, ותורגמו בחלקם לערבית. שנות ה-20 בעיראק הביאו לעליה של תנועות רבות בעיראק: חלקן טענו כי כל עוד יהודי עיראק אינם בעלי שאיפות לאומיות משלהם, אין כל בעיה בשילובם והם חלק מהאומה העיראקית. חלק אחר, כמו "אל אסתקלאל", ראו את הדברים אחרת. תנועות אלו ראו בלאומיות העיראקית כבעלת יסוד ערבי-מוסלמי בולט, אשר מיעוטים שונים לא יכולים לקחת בה חלק – כולל היהודים. אמנם אחרי שעיראק קיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1932, היהודים באופן פורמלי היו חלק מאזרחי עיראק, אך תמיד נשמעו קולות נגד שילובם.
במקביל, גם העולם החל להשתנות. באירופה עלו שליטים פשיסטים כמו היטלר ומוסוליני – והם הילכו קסם על חלק מהאליטות בעיראק. עבור העיראקים, הייתה בכך גם הבעת התנגדות לבריטים. גם אחרי שעיראק קיבלה עצמאות, הבריטים ציפו לקבלת יחס מועדף, במיוחד בכל הקשור להעברת סחורות דרך המדינה. עבור העיראקים הלאומנים היה מדובר על מצב בלתי נסבל – והם החלו לטעון שעיראק צריכה להתקרב יותר לגרמניה ולהישען עליה בתור מעצמה תומכת במקום בריטניה הנצלנית.
הגרמנים מצדם עודדו מאד את העיראקים. ה"מיין קאמפף", כמו גם נאומים מרכזיים של היטלר, תורגמו לערבית והופצו ברחבי עיראק. אנשי חינוך גרמנים נשלחו לבתי הספר בעיראק והפיצו תעמולה אנטישמית קיצונית. העיתונים בעיראק החלו להפיץ תעמולה פרו-גרמנית ביתר שאת לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939. בין השאר טענו הגרמנים כי אין לעשות הפרדה בין יהודי עיראק לבין הציונים, וכי היהדות הבין-לאומית זוממת להרוס את אומת עיראק המפוארת ויש לנדות את היהודים מהחיים הציבוריים במדינה. העיראקים הקימו בחסות הגרמנים את תנועת "אל פתווה" שטענה שיש לדקדק במצוות האסלאם ושאבה השראה מתנועות כמו הנוער ההיטלראי. בשלב מסוים חויבו כל המורים והסטודנטים בעיראק להצטרף לתנועה – כולל יהודים שהיו שייכים לקבוצות אלו. לתוך הקלחת הזו הצטרף בשנת 1939 המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שהחליט לעבור לעיראק, לעודד את הנטייה הפרו-גרמנית, ולהפיץ תעמולה אנטישמית ארסית נגד היהודים.
המתיחות הגדולה ביחסים בין הקבוצות השונות בעיראק התפרצה בסופו של דבר ב-1 באפריל 1941. עד לאותו יום, העיראקים המשיכו ללהטט בין הבריטים לבין הגרמנים, ועל אף שהם לא נתנו את מלוא הסיוע לבריטניה, הם נמנעו מסיוע ישיר לגרמנים, עד שבסופו של דבר ראש ממשלת עיראק, ראשיד עלי, החליט כי הגיעה העת להחליף נאמנויות. הוא ביצע הפיכה במדינה, הדיח את אנשי השלטון שתמכו בבריטים, והודיע לבריטים כי עיראק תפסיק לסייע להם באספקת נפט למטוסיהם, ואף שלח כוח צבאי לבסיסי הבריטים במדינה. בסוף החודש הבריטים החלו בתקיפה מאורגנת נגד הצבא העיראקי – שבינתיים גם גייס לצדו את טייסי הלופטוואפה הגרמנים.
לאורך כל חודש מאי נלחמו הבריטים בכוח העיראקי-גרמני במטרה להכריח את העיראקים לחזור לצדם וסייע להם. הם לא פעלו לבד ונעזרו בין השאר גם באנשי האצ"ל מארץ ישראל. באחת הפעולות נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל מאש הגרמנים וגופתו הוחזקה בידי העיראקים עד לראשית שנות ה-60. בסופו של דבר, בסיוע של הצבא ההודי, הצליחו הבריטים להכניע לחלוטין את העיראקי וב-30 במאי ברחו מנהיגי עיראק הפרו-גרמנים לאיראן, ויורשיהם בשלטון חתמו על כניעה מול הבריטים.
כאן הדברים החלו להשתבש מבחינת היהודים. ההסכם קבע כי הבריטים ייכנסו בתוך יומיים לתוך העיר בגדד. המנהיגים של "אל פתווה" ראו את המצב כשעת כושר להסית את ההמון ולהאשים את היהודים בכישלון נגד הבריטים. אנשי התנועה עברו בית אחר בית בבגדד והחלו לסמן את בתי היהודים בצבע אדום, בכדי לסמן לתושבים במי יש לפגוע. למחרת, ה-1 ביוני, החל המון עיראקי לבצע פוגרום בקהילה היהודית בעיראק, לראשונה אי פעם. הפוגרום כלל רצח ופגיעה ביהודים רבים, אונס נשים, הרס בתי כנסת והתעללות קשה בתינוקות וקשישים. העיראקים השתמשו בכל אמצעי שעמד לרשותם כולל נשק קר וחם, ואף דריסה עם כלי רכב.
חלק מהיהודים בבגדד ניצלו בזכות שכניהם המוסלמים שבחרו שלא להצטרף להמון והסתירו אותם תוך כדי שהם מסכנים את עצמם. הטבח נפסק רק כשהבריטים נכנסו לתוך בגדד והפסיקו את הפוגרום. יש לציין שהבריטים ידעו יום קודם לכן מה מתרחש – אך בחרו להעלים עין, כמו גם גורמי השלטון העיראקיים שהעדיפו לתת להמון לפרוק את זעמו.
בסופו של דבר, השלטון העיראקי עצמו ערך חקירה, והאשים גורמים לאומניים בארגון הטבח – ואף הוציא להורג כמה מהקצינים בצבא שעודדו את ההסתה. גם שמו של אל חוסייני הוזכר, והייתה הכרה במעורבות הגרמנית לאורך השנים. בבגדד אף הוקמה אנדרטה לזכרם של הנרצחים, אך נראה כי היה זה הצעד הגדול הראשון שהביא להסתלקות היהודים מעיראק. במבצע "עזרא ונחמיה" שנערך כעשור לאחר הפרהוד – החל ב-1950 ונמשך עד 1952 – בחרו 90 אחוז מיהודי עיראק, כ-120 אלף איש ואישה, לעזוב את ארצם ולעלות למדינת ישראל הצעירה.
לקריאה נוספת: ניסים קזז/ השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941