במשך מעל 2,000 שנה חיו יהודי אתיופיה במנותק לחלוטין מהקהילות היהודיות בעולם. הם לא הכירו התורה שבעל פה, לא שמעו על חורבן בית שני והגלות ולא הכירו את יצירות הרוח של העם היהודי – המשנה, התלמוד, ספרות חז"ל והגאונים. גם סיפור גירושם של יהודי ספרד לא הגיע לאזניהם, וכך גם תחיית השפה העברית וייסודה של התנועה הציונית.
על פי המסורת של הקהילה היהודית באתיופיה – "ביתא ישראל" – מוצאם של יהודי אתיופיה משבט דן המקראי. על פי מסורת זו, בתקופת התפלגות הממלכה בישראל – אחרי מות המלך שלמה בימי בית ראשון – החליטו בני דן לא להיות חלק מן הממלכה המפוצלת (בין יהודה וישראל) והעדיפו לצאת מן הארץ. הם יצאו למצרים, ומשם פנו דרומה, לאורך הנילוס, וכךהגיעו לאזור סודאן ואתיופיה של ימינו.
היהודים באתיופיה שימרו את היהדות של תקופת הבית הראשון שאותה הכירו: הם הקפידו על קיום המצוות שבתורה, כמו ברית מילה ושבת, שמרו את כל החגים הנזכרים בתורה והתפללו שלוש תפילות
ביום. אורח החיים היהודי כלל גם ברכות לפני הארוחה ואחריה, וכן הקפדה על חוקי כשרות, על חוקי נישואין וגירושין ועוד. לקהילת היהודים באתיופיה יש גם מנהגים מיוחדים משלה, וכן מועדים מיוחדים וימי צום שאינם נהוגים בקהילות אחרות.
כאמור לעיל, עד למאה ה- 19 יהודי אתיופיה לא ידעו כלל שיש בעולם יהודים מלבדם. אשר על כן, חיי הקהילה היהודית התקיימו באותה מתכונת ועל פי אותם מנהגים שנשתמרו בקרב בני העדה יותר מ- 2,000 שנה. הקשר הראשוני עם בין יהודי אתיופיה ליהודים אחרים נוצר רק במחצית השנייה של המאה ה- 19, כאשר חוקרים ושליחים יהודים הגיעו לקהילות היהודים באתיופיה (אז חבש), ומשם הגיעו שני שליחים ראשונים לירושלים. למרות זאת, גורמים שונים בעולם היהודי המשיכו להטיל ספק ביהדותם של בני ובנות העדה האתיופית. נקודת המפנה חלה בשנת 1973, כאשר הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי הספרדי לישראל, הכריז כי יהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר ועניין.
בראשית שנות השמונים של המאה העשרים הגיע מצבם של יהודי אתיופיה לשפל שלא נודע כמוהו אחרי שהממסד במולדתם רדף אותם בלא רחם. כמו בני ישראל שעזבו את מצרים באישון לילה עם ציוד מינימלי, כך קמו בני משה, עזבו את בתיהם ואת רכושם והחלו לצעוד לכיוון ציון-ירושלים (כביטוי הנהוג בעדה), אליה חשו קשר דתי, רוחני ותרבותי עמוק. ההבדל הוא שבניגוד לבני ישראל, ליוצאי אתיופיה לא היה מנהיג כמו משה רבינו שידריך אותם במדבר ויעשה להם ניסים. אך הם לא נואש. בגאווה ובראש מורם הם צעדו בהמוניהם, בהרים ובמדבר. בדרכם חוו קושי, סכנות ואובדן. רבים לא צלחו את הדרך ונותרו ללא רוח חיים בצידי הדרכים.
בהגיעם לסודאן התגוררו יהודי אתיופיה במחנות פליטים חודשים ארוכים, לעתים אפילו שנים. נחישותם להגיע לארץ-ישראל עלתה בקנה אחד עם החלטתה של ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין להעלותם ארצה. עקב היעדר יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסודאן, מימוש ההחלטה היה מסובך מאוד. כ-7,000 מיהודי אתיופיה עלו מסודאן במסגרת מבצע משה, שנערך בין נובמבר 1984 למאי 1985, בסודיות גמורה. כמה מבין העולים דאז עבדו לצד המוסד בארגון המבצע.
בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי היה בין המוסדות הראשונים שתיעדו את עלייתם של יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" ואת ראשית קליטתם בארץ בשנים 1984 – 1991. דורון בכר, אז צלם בית התפוצות, נשלח לתעד את חיי היהודים באתיופיה והמשיך את התיעוד עד שנות ה-90 של המאה שעברה. כיום קיים בארכיון בית התפוצות אוסף נדיר של כ-10,000 תצלומים המספרים את סיפור צעדיהם הראשונים של יהודי אתיופיה בארץ.
סיפור הקמתה של התערוכה "מבצע משה -30 שנה אחרי" מרתק לא פחות. התסריטאית והבימאית אורלי מלסה, שעלתה לארץ כילדה במבצע משה, בחרה כמה עשרות צילומים מתוך אוסף התצלומים ההיסטוריים של בית התפוצות, שצולמו בשנת 1984 על ידי דורון בכר. אורלי יזמה פרויקט בסגנון "המדור לחיפוש קרובים- גרסת הרשתות החברתיות". היא העלתה את התמונות לדף פייסבוק שנפתח במיוחד עבור התערוכה, ובעזרת עולי מבצע משה מכל רחבי הארץ אותרו 10 דמויות המציגות דרך סיפורן הפרטי, את סיפור הקהילה. מסיפורן של דמויות אלה נולדו 10 סרטים דוקומנטריים קצרים (5 דקות כל אחד), מרגשים ונוגעים ללב, שבהם מספרים לנו המצולמים, בגוף ראשון יחיד, את חוויית השתרשותם והיקלטותם בחברה הישראלית, על האורות והצללים של התהליך הארוך, הקשה והמורכב הזה.