בלוג

איתמר קרמר מהו האוכל הכי יהודי? אם תשאלו משפחות מסוימות הן יענו מיד שאין על הגפילטע של סבתא גניה, חלק יטענו בנחרצות שדווקא הקובה של סבא עזרא, אחרים יתעקשו שהקובנה של סבתא מרגלית הוא התשובה וכנראה שאם תבדקו אצל ילדים צברים, רובם יגנו בלהט על בכורת חטיף הבוטנים הצהבהב. אבל בקרב הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם – יהדות ארה"ב – המונה כ-5.7 מיליון איש, אין ויכוח. הבייגל הוא האוכל היהודי ביותר שהיה, הווה ויהיה. איך זה קרה? כמו בהרבה סיפורים יהודיים, גם כאן מדובר על סאגה לא קצרה. קחו אוויר. בספטמבר 1683 החלה האימפריה העות'מאנית לחשב את קיצה לאחור. לאחר[…]

איתמר קרמר ביום 11.2.1954 הודיע דובר צה"ל הודעה קצרה ולקונית: "טוראי נתן אלבז, בן 21 הקריב את חייו, כדי למנוע אסון ואובדן חיים בין חבריו בהתפוצצות רימון. למנוח אין כתובת ואין למי להודיע על מותו". אבל לנתן אלבז ז"ל דווקא היתה כתובת. כשעלה לארץ, אלבז השאיר את הוריו בעיירה צפרו, הסמוכה לעיר פאס שבמרוקו, שם נולד ב-17.10.1932, היום לפני 87 שנים. לשם גם הגיעה לבסוף האיגרת המבשרת על מותו של הבן, עם ציון לשבח מאת הרמטכ"ל משה דיין. סיפור גבורתו של החייל הצעיר נתן אלבז הפך לחלק מאתוס הגבורה הישראלי. לוחם גבעתי שהתנדב לפרק מנגנוני רימונים לאחר פעילות מבצעית, ובטעות[…]

סוף נובמבר 1919, עוד מעט קט לפני מאה שנה. מלחמת העולם הראשונה מאחורינו, אירופה מחולקת מחדש בוורסאי, וברוסיה משתוללת מלחמת אזרחים בין הכוחות האדומים לכוחות הלבנים, נאמני משטר הצאר הישן. על גדות הים השחור, בעיר אודסה, מתקבצים יהודים נרדפים מכל רחבי אירופה, בתוכם מיעוט פליטים יהודים שגורשו מפלשתינה בידי התורכים. ראשי הוועד האודסאי, לשעבר "חיבת ציון", מתגייסים לטובת הפליטים מארץ-ישראל, ומגישים עבורם בקשות זכאות לפליטות, בהם נדרשים המבקשים להפגין בקיאות אודות המולדת הישנה. עד מהרה נולדים קורסי "הכשרות פליטים", בהדרכת אנשי אותו ועד, בהם גם יהודים שאינם פליטים לומדים פרטים שונים על המולדת – שמות רחובות בתל אביב של אישים[…]

כשהייתי נער דתי בחיפה בשנות ה-1990 נהגתי להתווכח מיד פעם עם שכן חילוני בן גילי – נער חריף שכל בשם ברוך. את שמו נתן לו אביו, פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שהיה מעריץ נלהב של גדול הכופרים היהודים בכל הזמנים – ברוך שפינוזה. עד היום אני זוכר את הוויכוחים התיאולוגיים הלוהטים ביני ובין ברוך. את ניצני הארוס האינטלקטואלי, המוטיבציה להפריך האחד את טענותיו של האחר, ואיך תמיד הוויכוח נגמר בצעקות של השכנים על הרעש, שגרמו לי ולברוך לזנוח את הוויכוח וללכת לשחק יחד במגרש השכונתי. גרנו בשכונה עם כמות מכובדת של ייקים, ולמנוחת הצהריים בין שתיים לארבע היה מעמד של קדושה. מאז[…]

יום הבחירות הוא יום חג לדמוקרטיה, כמאמר הקלישאה. המומנט הפוליטי שבו האזרח משתמש במנדט שקיבל כדי להשפיע על עתידו הכלכלי, המשפטי, התרבותי והחינוכי, בין היתר, כפי שהיא רוצה לראות אותו מתעצב בחברה בה הוא חי. אבל 71 שנים של דמוקרטיה ישראלית הן כהרף עין לעומת ההיסטוריה היהודית הארוכה, במהלכה ההגדרה הפוליטית היהודית פשטה ולבשה צורות שונות. על דרך ההכללה אפשר לומר שבארצות האסלאם היהודים חיו במשך מאות שנים תחת סטאטוס של אַהְל אלדִ'מָּה (בני חסות נחותים), ובאירופה הם התחילו כ-"בני חסות", המשיכו בתור "יהודים נסבלים", שודרגו למעמד של "יהודים מועילים" עד שסוף סוף, במהלך המאה ה-19, זכו לשוויון עם הערת[…]

רשת בתי הספר "אליאנס" נחשבת מזה שנים רבות לאימפריה חינוכית, עם מאות בתי ספר בעשרים מדינות ברחבי העולם, ומעל מיליון תלמידים שיצאו מקרבה מאז הקמתה בשנת 1860. רבות נכתב על הבשורה החינוכית של אליאנס, שראשיה השכילו לשלב בין ישן וחדש, מסורת וקידמה, מצוינות ואנושיות, והובילו למהפכה תרבותית וחברתית משמעותית בקרב בני ובנות הקהילות היהודיות שחיו בארצות האיסלאם – מהעיר תטואן שבצפון אפריקה, דרך ארץ–ישראל, ועד טהרן שבאיראן. כל זה טוב ויפה. אבל האם אלפי התלמידים שיצעדו ביום ראשון הקרוב במסדרונות בתי הספר של אליאנס מודעים לכך שהם חייבים את השכלתם לחיידק שתקף תינוק יהודי–איטלקי חסר ישע לפני 167 שנה? כנראה שלא. שלמה מורטארה היה חייט יהודי מצליח מבולוניה, שבין לקוחותיו נמנתה גם המשטרה המקומית. ערב אחד, ליתר דיוק ב-23 ביוני 1858, דפקו[…]