בלוג

חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, מוכר כמובן היטב בזכות הפרוזה והסיפורת שכתב, אבל אחד מכתבי היד המונומנטליים שיצאו תחת ידו, אולי הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שהוא חתום עליו, היה דוקא אנתולוגיה – או "ילקוט" כפי שהסוגה נקראה בזמנו – שפורסמה ב-1938. עגנון איגד וערך את האסופה "ימים נוראים" המכילה סיפורים ומדרשים לראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה, כאוצר של חוכמה יהודית להרהור, תשובה והתחדשות בימים הנוראים, והיא הוזמנה על ידי הוצאת שוקן בברלין במטרה להביא את כתבי הקודש לקהל קוראים רחב. בהקדמה לספר פירט עגנון את המקורות שהשתמש בהם: "למען אחי ורעי המבקשים לדעת ענייני ראש השנה ויום[…]

נסים יוסף דאוד, שתרגם את הקוראן לאנגלית באמצע המאה ה-20, לא היה כמובן המתרגם הראשון של ספר הקודש של האסלאם לשפה האנגלית, אבל הוא חתום על התרגום הנפוץ והפופולרי ביותר. כך, אחד האנשים להם מגיע הקרדיט הגדול ביותר בהנגשת התרבות האסלאמית למערב היה יהודי. אותו יהודי נולד בבגדד, עיראק, למשפחת יהודה – משפחה יהודית ותיקה ומכובדת שעזבה את ארץ ישראל לפני חורבן בית המקדש – אך שמו הרשמי בתעודות היה נסים יוסף דוד. הוא שינה את השם דוד לתצורתו הערבית, דאוד, כשעבר ללונדון, ובהמשך אימץ את שם העט N.J. Dawood. דאוד היה חובב ספרות אנגלית מגיל צעיר ומעריץ נלהב של[…]

סמי אלמגריבי היה איש של ניגודים. כוכב פופ מוקף מעריצות מחד, ופייטן בבית כנסת מאידך. לפעמים אפילו באותו הזמן. העובדה ששר במועדוני לילה ובבתי כנסת כאחד, לא היה הניגוד היחיד שהפגין. ברפרטואר אותו ביצע, ובהשפעות על הלחנים המקוריים שלו, הוא שילב שירים מרוקאים פופולריים (ישנים ובני תקופתו), מוזיקה אנדלוסית קלאסית ופזמונים ליטורגיים. במהלך הקריירה הארוכה שלו, אלמגריבי ריסק גבולות קשיחים בין מסורת למודרנה, בין חול וקודש, ובין יהודים ומוסלמים. על רבים מעטיפות אלבומיו הוא צולם בשחור-לבן, עם חליפה ועניבת פרפר, שיער מסורק למשעי ומשוח בברילנטין, ובידיו הוא מחזיק עוּד. אלמגריבי היה גבר נאה, אלגנטי, תמיד לבוש טיפ-טופ. לעומתם, כמו בסדרת[…]

על מצבתה של ד"ר בת-שבע יוניס-גוטמן בבית קברות טרומפלדור במרכז תל-אביב אין תאריך לידה, אלא רק את תאריך העלייה שלה לארץ. כך היה נהוג בקרב אנשי העלייה השנייה: לזנוח את כל מה שגלותי מאחור ולהיוולד מחדש בארץ ישראל. ובכן, אחת הרופאות הראשונות של היישוב העברי נולדה ב-1 בינואר 1880 בכפר טרוטינה, דרום מערב האימפריה הרוסית דאז. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, משכיל עברי וחובב ציון, בעל מפעל למוצרי סדקית. הוא התחתן עם פייגה בת שמואל ליפשיץ מקישינב, גם היא ממשפחה ציונית בעלת ממון. כעבור מספר שנים עברה המשפחה לאודסה, כדי לאפשר חינוך טוב יותר לארבעת ילדיהם. בת-שבע למדה לימודים כלליים[…]

"תמסרו להם במילים אלה: אני יהודי ואני מסרב", אמר סרן ליאו סקורניק כששמע על ההמלצה של הגרמנים להעניק לו את "צלב הברזל" על גבורתו בשדה הקרב. סקורניק, קצין רפואה בצבא פינלנד, ארגן פינוי של בית חולים שדה תחת הפגזה ארטילרית כבדה מהצד הסובייטי והציל את חייהם של כ-600 חיילי וורמאכט. הגרמנים דרשו את הסגרתו. "אתם לא באמת מצפים שאתן לכם את הרופא הטוב ביותר שלי?", ענה להם מפקדו של סקורניק, גנרל היילמאר. סקורניק לא היה היהודי היחיד שמצא את עצמו נלחם לצד הגרמנים. כמה ששנאו יהודי פינלנד את הגרמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה זה כאין וכאפס לטינה[…]

בבוקר אביבי של 12 במרץ 1911 יצא אנדרי יושינסקי בן ה-13 מהבית. כמו בכל בוקר הוא היה בדרכו ללימודים, אך כשלא חזר באותו יום הביתה, התברר שלא הגיע גם לבית הספר. ב-16 במרץ אימו ואביו החורג פנו למערכת העיתון המקומי וביקשו לפרסם הודעה על נעדר. ארבעה ימים אחר כך אותרה גופתו של אנדרי באחת המערות בפאתי העיר קייב: ידיו קשורות וגופתו מלאה דקירות בכל גופו. משטרת קייב פתחה בחקירה. החשודים המיידיים היו ההורים: האם והאב החורג, שחשקו בירושה שחיכתה לאנדרי בחשבון בנק שפתח אביו הביולוגי. הם הובאו לחקירה פעמיים ובשני המקרים שוחררו בהיעדר ראיות. מאוחר יותר בדקו החוקרים גרסה נוספת,[…]

בכל קונטקסט אחר, הכינוי "אף ארוך" ליהודי היה מתפרש ככינוי גנאי גזעני, אך "לואו שנגטה" (אף ארוך בסינית) היה כינויו של ד"ר יעקב רוזנפלד, רופא אוסטרי-יהודי שהתנדב לצבא השחרור העממי של סין בשנות ה-40 של המאה הקודמת. זה בשום אופן לא היה כינוי גנאי – להפך. הסינים הקומוניסטים אהבו את רוזנפלד כמו אח וממשיכים להעריץ אותו ולנצור את זכרו. הרופא היהודי המנוח משמש עד היום לסמל לידידות בין סין לישראל, כמו גם לידידות בין סין לאוסטריה. ספק אם ההורים שבאים לנדנד את ילדיהם בגן השעשועים שבפארק יעקב רוזנפלד בוינה, בירת אוסטריה, יודעים רבות על חייו של האיש שעל שמו נקרא[…]