כשחושבים על יהודים שכתבו ספרים ברחבי העולם עד המאה ה-20, בדרך כלל מדובר בגברים. נשים יהודיות כמעט ולא כתבו ופרסמו חיבורים שנועדו לציבור הרחב. אחת מיוצאות הדופן המוכרות הייתה גליקל מהמלין, שבראשית המאה ה-18 כתבה את זכרונותיה ביידיש ושנים אחרי מותה פורסמו כצוואת מוסר ארוכה לילדיה. גליקל היא אולי המפורסמת ביותר, אבל היא לא הייתה היהודייה הראשונה באירופה שכתבה ספר שלם. קדמה לה במאה שנה אישה בשם רבקה בת מאיר טיקטינר, שהייתה היהודייה הראשונה לכתוב ספר שלם פרי עטה. היה זה ספר מוסר לנשים, שזכה לשם "מינקת רבקה".
בניגוד לגליקל, עליה ידועים לנו פרטים רבים מכתיבתה את כל תולדות חייה, לא ברור מתי רבקה בת מאיר נולדה, אפילו לא ברור לגמרי אם אכן חיה בעיירה טיקטין, כמו אביה וכפי שמעיד שם משפחתה. מה שכן ידוע הוא שהיא נפטרה בשנת 1609 בעיר פראג, ככל הנראה בגיל מבוגר, והונצחה בקצרה בספרי הקהילה המקומיים. את הספר שלה היא כנראה הוציאה בסוף המאה ה-16 או תחילת ה-17, והיא מתוארת בעיני אחרים כ"דרשנית ורבנית". לכאורה זה לא מפתיע: בניגוד לדימוי שיש לנו על העבר היהודי, נשים בהחלט לקחו חלק בניהול חיי הקהילה היהודיים. היו נשים רבות שהדריכו נשים בתפילה, כאלו שניהלו את המקווה וידוע גם על נשים שהיו דורשות בציבור – ולא רק בפני קהל של נשים. אבל רבקה בת מאיר בכל זאת יוצאת דופן מסיבה אחת – היא לא הייתה אשת רב.
בדרך כלל, כשאישה קיבלה את התואר "רבנית" והיה לה תפקיד בחיים הציבוריים, הוא נבע מהמעמד הרם של בעלה. לפי התיעוד, נראה שדווקא אביה של רבקה, מאיר טיקטינר, אכן שימש בתפקיד משמעותי וכונה "מורנו הרב". אבל בעלה של רבקה, נקרא בעת מותו "רב" – וזה כינוי שקיבל כמעט כל יהודי שנפטר מסיבות של מתן כבוד. יתכן מאד שאביה של רבקה היה מלומד יוצא דופן שדאג להשכלה מסודרת לבתו שאמנם כתבה ביידיש, אך ללא ספק שלטה גם בשפה העברית והכירה מגוון רחב של מקורות מארון הספרים היהודי. העובדה שהיא כונתה בימי חייה רבנית, מבלי שבעלה אחז בתפקיד ממשי של רב הקהילה, מעיד ככל הנראה, על אופייה ופועלה שהיו יוצאי דופן לאישה במאה ה-16.
עניין נוסף יוצא דופן הוא כמובן, עצם כתיבת הספר. כאמור, היו נשים שפעלו כמנהיגות, לכל הפחות של ציבור הנשים והיו גם מקובלות על הגברים – אבל אף אחת מהנשים הללו לא ניסתה לכתוב ספר מוסר. ספרי המוסר ליהודים באירופה באותה תקופה אכן היו פופולריים מאד, נכתבו לטובת נשים וגברים (ולכן גם חלק גדול מהם נכתב ביידיש – שפה אותה הכירו השכבות הנמוכות, בניגוד לעברית) – אך כל המחברים היו כמובן, גברים.
בתחילת הספר, המדפיסים אף מציינים לשבח את רבקה, מה שמעיד על המעמד הרם שהיה לה בחברה היהודית במרכז אירופה באותה תקופה. היה גם טקסט נוסף של רבקה שהודפס – שיר מיוחד ביידיש לשמחת תורה, שהיה אף הוא מיועד לנשים, שיוכלו לשיר אותו בעת ההקפות.
עם זאת, יהיה זה לא מדויק בלשון מעטה לראות את רבקה בת מאיר כגורם חתרני או מרדני נגד ההגמוניה הגברית. החברה היהודית בעת החדשה המוקדמת, כמו כל העולם, הייתה פטריארכלית במובהק, והספר של רבקה השתלב לחלוטין עם המגמה הזאת. העצות אותן רבקה כותבת לא יפתיעו יותר מידי את הקוראים. על פי הספר, האישה נבחנת אך ורק בתוך המסגרת המשפחתית. אין אישה שלא נשואה לגבר כמובן, והתפקיד שלה בראש ובראשונה הוא לדאוג שהמשפחה תתפקד כראוי, שהילדים יגדלו להיות שומרי מצוות, ושהאישה תתמוך בבעלה בכל רגע נתון. מבחינה זו מה שפרץ דרך היה עצם העובדה שהספר נכתב על ידי אישה – אך לא התוכן שלו.
בכל זאת, רבקה בת מאיר התייחסה לרזולוציות שגברים בדרך כלל התעלמו מהם בספרי המוסר שלהם ולא שמו לב אליהם. כך למשל, היא מפרטת באופן יוצא דופן כיצד יש להתנהל במשק הבית ביום יום – איך המבשלת והמשרתים צריכים להתנהל, כיצד יש לנהוג כשאוספים עניים מהרחוב ונותנים להם אוכל, ואפילו כיצד יש להתייחס ללומדי תורה שסמוכים על שולחנם של אנשים עשירים. היא יוצאת נגד עניין שהיה רווח בזמנה, שתלמידי תורה עניים היו מוזמנים לחיות בחסות בעלי בתים עשירים, אך התבקש מהם לסייע בניקיון ותחזוקת הבית, בתמורה לקורת הגג שקיבלו. לדברי רבקה זהו מנהג מכוער, ויש לתת לתלמידי חכמים לעסוק בלימוד תורה ולא במשק הבית. ככל הנראה, היות והנשים היו אלו שמופקדות על ניהול משק הבית, רבקה הייתה מודעת יותר מגברים אחרים שדברים כאלו התרחשו, ולכן העלתה אותם על הכתב.
בזמן אמת, הספר של רבקה זכה להצלחה מוגבלת. הוא אכן עורר סנסציה בכך שאישה חיברה אותו, ובכך קנה את פרסומו. הוא הודפס מיד לאחר מותה ומהדורה שניה אף יצאה עשור לאחר מכן, אך שנים לאחר מכן יהודים לא כתבו עליו בעוד שמלומדים נוצרים דווקא כן הזכירו את קיומו. אין זה אומר בהכרח שהיה זלזול בספר, אבל זה מעיד עד כמה רבקה הייתה יוצאת דופן בסביבתה וגם בקהל היעד שאליו כיוונה. ספרי מוסר צוטטו על ידי מחברים גברים שקראו אותם והתייחסו אליהם. רבקה כיוונה בדבריה לציבור הנשים שלא עסק כלל בכתיבה – והדבר הוביל לכך שהספר לא צוטט או הוזכר כמעט.
ובכל זאת, על אף שהספר כמעט נשכח, דפוס אחד שלו נשמר, והוא עורר מחדש עניין בחוקרים במאה ה-20. רבקה בת מאיר נותנת לנו צוהר נדיר מאד בשאלה מה חשבה אישה יהודייה באירופה של המאה ה-16 על החיים שלה. היום, כשאנחנו מבינים שההיסטוריה אינה מורכבת רק ממאורעות מלכים, שליטים ומנהיגים, קולה של אישה יהודייה, דרשנית מוכשרת ובעלת יכולת למדנות יוצאת דופן – הוא יקר ערך במיוחד.