סוף נובמבר 1919, עוד מעט קט לפני מאה שנה. מלחמת העולם הראשונה מאחורינו, אירופה מחולקת מחדש בוורסאי, וברוסיה משתוללת מלחמת אזרחים בין הכוחות האדומים לכוחות הלבנים, נאמני משטר הצאר הישן. על גדות הים השחור, בעיר אודסה, מתקבצים יהודים נרדפים מכל רחבי אירופה, בתוכם מיעוט פליטים יהודים שגורשו מפלשתינה בידי התורכים. ראשי הוועד האודסאי, לשעבר "חיבת ציון", מתגייסים לטובת הפליטים מארץ-ישראל, ומגישים עבורם בקשות זכאות לפליטות, בהם נדרשים המבקשים להפגין בקיאות אודות המולדת הישנה.
עד מהרה נולדים קורסי "הכשרות פליטים", בהדרכת אנשי אותו ועד, בהם גם יהודים שאינם פליטים לומדים פרטים שונים על המולדת – שמות רחובות בתל אביב של אישים נודעים, מושבות ועוד. בתוך כמה ימים מטפס מספר מבקשי "הפליטים" למאות. במקביל מנהל הוועד האודסאי מו"מ עם בעלי ספינת "רוסלאן" שמנצלים את הביקוש הרב ומעלים את המחיר. הדיווחים מתארים יהודים שמכרו את רכושם האחרון כדי לגייס את הכסף לעלות על האנייה.
לאחר עיכובים חוזרים ונשנים מרימה רוסלאן עוגן, כשעל סיפונה 671 יהודים ויהודיות סחוטים ונרגשים. לאחר 21 יום של הפלגה בים הסוער, בתנאי צפיפות קשים ובחוסר מזון, מגיעה הספינה סוף סוף לחופי ארץ ישראל, אולם שם היא נתקלת בסערה עזה שמאלצת אותה להפליג למצרים. רק כעבור מספר ימים רוסלאן שבה ליפו ועוגנת בנמל. בינתיים בארץ פושטת הידיעה על בואה הצפוי והישוב כמרקחה. השמועות מדברות על אלפי עולים על האנייה. מנחם אוסישקין, ראש ועד הצירים, מקציב סכום עתק בן 1,000 לירות מצריות למסיבות קבלת פנים שנערכות בתל אביב ובירושלים. בעיתון "דואר היום" מדווחים כי "כל הרחוב המוליך אל החוף היה מלא אנשים …מרגע לרגע הלך וגדל המון הנאספים ברחוב ומשמרת שוטרי החוף הועמדה כדי לשמור על הסדרים".
במשך עשרות שנים רווחה האמונה כי הספינה שהפליגה מאודסה הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את ראשיתה של העלייה השלישית – אותה עליה שהתקבעה בזיכרון הלאומי כאידיאולוגית – חלוצית. מיתוס רוסלאן תפח, והפך לחלק מהמור"ק הלאומי. אך האם "רוסלאן" אכן הייתה הספינה הראשונה שפתחה את העלייה השלישית? האמנם הנוסעים שהפליגו בה היו באמת "חלוצים"? אז זהו שלא.
ההיסטוריון פרופסור גור אלרואי, הוכיח במאמר שפרסם בכתב העת "קתדרה", כי רוסלאן לא הייתה הראשונה שהביאה עולים לארץ בשנת 1919, והיא גם לא זו שהתחילה את העלייה השלישית. למעשה, ה"רוסלאן" הייתה דווקא אחת האחרונות מבין ספינות העולים באותה שנה, ועל סיפונה לא היו יותר חלוצים מאלה שהגיעו באניות שקדמו לה.
ובכן, מדוע דווקא היא זכתה בכבוד ובתהילה? הסיבה להיווצרות המיתוס נובעת מגרעין נוסעים נדיר ומגוון ביותר, בעל תודעה היסטורית מפותחת, שעתיד לאייש את הצמרת התרבותית והפוליטית של מדינת ישראל, שתקום כ-30 שנה אחר כך. מקבץ הדמויות הללו היה כה נדיר, עד כדי כך שב"רוסלאן" דבק במרוצת השנים הכינוי "תיבת נוח".
הנוסע הראשון ששמו הלך לפניו עוד באותם ימים היה חוקר הספרות ואיש הרוח הנודע, פרופ' יוסף קלוזנר. אל קלוזנר הצטרפו חבר הכנסת לעתיד ישראל גורי (אביו של המשורר חיים גורי), מייסד תנועת "הכנענים" המשורר יונתן רטוש, ובחורה צעירה ואנונימית בשם רחל בלובשטיין. לימים רחל המשוררת, בשבילכם.
את ענף הבניה בספינה ייצגו האדריכלים יהודה מגידוביץ', לימים מלך הבנייה האקלקטית בתל אביב וזאב רכטר, מגדולי האדריכלים בישראל ומנביאי הבנייה בסגנון הבאוהאוס (וגם סבם של היוצר יוני רכטר והשחקנית דפנה רכטר). נוסע שסבל מבעיה רפואית במהלך ההפלגה יכול היה לקבל טיפול מד"ר חיים יסקי, לימים מנהל ביה"ח הדסה (שנרצח בשיירת הרופאים ב-1948), ד"ר אריה דוסטרובסקי, לימים דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת העברית בירושלים, או מד"ר ברוך ניסנבוים, ממייסדי ארגון מגן דוד אדום.
מי עוד? הקריקטוריסט הראשון בארץ-ישראל, הצייר והמאייר אריה נבון, אחיו הסופר, המחזאי והמלחין שמואל נבון, מחבר השיר "ארצה עלינו", וכן הציירים יצחק פרנקל, פנחס ליטבינובסקי ויוסף קונסטנט. גם קשרי עיתון-שלטון לעתיד נרקמו באנייה, שבין נוסעיה היו חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן (החתומה על מגילת העצמאות) ועורך "הארץ" לעתיד משה יוסף גליקסון. נוסעת נוספת הייתה רוזה כהן, ממנהיגות ההסתדרות וההגנה, ואמו של הרמטכ"ל וראש הממשלה לעתיד, יצחק רבין ז"ל. על הצד האמנותי היו אחראים הרקדן ומחלוצי הקולנוע בארץ ישראל ברוך אגדתי והשחקן מאיר תאומי, אביו של השחקן לעתיד עודד תאומי, שנרצח כעבור 18 שנה בפיגוע הגדול בגן הוואי על גדות הירקון.
בסך הכל, על הספינה היו כ-60 נוסעים (מתוך 671) שהפכו אנשי מפתח בישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט ולאחר מכן, עם הקמת המדינה. אבל האמת חייבת להיאמר – רוב נוסעי הספינה לא היו חלוצים, אלא מהגרים, ומספר לא מבוטל מהם – כך כל פי הנתונים – עזב את הארץ עוד לפני קום המדינה. אבל כל העובדות הללו זניחות אל מול הנרטיב ההיסטורי. במדינה שמשוועת למיתוסים, הסיפור של "רוסלאן" היה גדול מסך העובדות, והמונח "פייק ניוז" טרם נכנס לשימוש, והסיפור סופר, בעיקר בידי הגרעין, נוסעי הספינה הידועים, שהיו בעלי תודעה היסטורית לאומית מפותחת ביותר.
בני הקבוצה השאירו חומר כתוב רב ומגוון: זיכרונות, מכתבים, יומנים ועיתונים. בנוסף, הם שימרו את תודעת ה"רוסלאן" וחגגו את יום בואם ארצה, גם שנים רבות אחרי האירוע, במסיבה מפוארת שנערכה באולם הקולנוע "מקסים" בתל אביב. במלאות שלושים שנה לעגינתה של הרוסלאן בנמל יפו, הבינה עיריית תל-אביב את המסר וקראה רחוב ביפו על שמה של הספינה.
אז הנה לכם עוד מתכון בטוח להכנת מיתוס לאומי: בעתות מצוקה, צאו לחרות בדרכים ערמומיות, התמודדו מול איתני הטבע, ערבבו פנימה גיבורים לאומיים, ולסיום: אל תשכחו למנות סוכני זיכרון שיעבירו את הסיפור לדורות הבאים. חג סוכות שמח!