קצת יותר מ-250 שנה חלפו עד שקברניטי הטלוויזיה המסחרית בארץ הקודש הרימו את הכפפה והפכו את מוסד החתונות היהודיות של המאה ה-18 לעיבוד מקומי של תכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון". ייאמר לזכותם כי למרות האיחור הצורם, הם דייקו לא רק בפורמט – זוגות שנפגשים לראשונה מתחת לחופה – אלא גם במניעים שמאחוריו: השגת רייטינג שמתורגם לכסף מכאן, ושידוך הולם המתורגם לנדוניה שמנה משם.
אחד שחווה זאת על בשרו הוא הגיבור הטרגי של הסיפור שלנו. שלמה בן יהושע נולד ב-1753 בעיירה נייסווייז', ליטא, ומגיל צעיר נחשב לעילוי יוצא דופן ששמו הולך לפניו, ובתרגום לשטעטעלית – סחורה חמה בשוק השידוכים המקומי. לרוע מזלו, עסקיו הכושלים של אביו הובילו את האחרון להציע את מרכולתו – בנו שלמה – מעט מוקדם מהרגיל. כמה מוקדם? בן 11 מצא עצמו מתחת לחופה, לאחר שאלמנה מהעיירה הסמוכה הבטיחה לאביו נדוניה נכבדה כשידוך לבתה. החתן הצעיר הפך כלוא בתוך אגדת ילדים בסגנון האחים גרים, הגירסה היהודית; חי עם אישה-ילדה בגילו ועם אמה האלמנה, שהתגלתה לא רק כנוכלת שלא עמדה בתנאי ההסכם הכתובים בנדוניה, אלא גם כמרשעת סדרתית שהתעמרה בחתנה ללא הפסק.
על נישואיו האומללים פיצה הילד-נער בהתמסרות לחיי עיון. מפגש אקראי עם החיבור "מורה נבוכים" של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) בספרייתו של אביו, הצית בו את אש התבונה ומתוך הכרה בערכו, בשילוב נרקסיזם שיאפיין אותו גם בעתיד, אימץ את זהותו של הגאון הספרדי והוסיף לשמו הפרטי את התיבה "מימון".
משסיים מימון החדש את חיבורו של מימון הישן, עבר לקרוא בכתבי שפינוזה, לימד את עצמו גרמנית וצלל לספרים של הפילוסופים הגדולים, בניהם קאנט, לייבניץ והאמאן – כל זאת בעודו מפרנס את אשתו ואמה האלמנה כמלמד תינוקות של בית רבן בבתיהם של עשירי האזור. שלוש שנים אחרי החתונה, כשהוא בגיל המופלג 14, נולד בנו הבכור – דוד. "כיון שנכנסתי לחופה בהיותי בן אחת עשרה", הסביר שלמה מדוע המתין שלוש שנים עד להבאת בנו לעולם, "לא היה לי שום מושג על עיקרי החובות של הנשואים. לפיכך מדרך הטבע היה, שעבר זמן הרבה לאחר נשואי ולא עלתה על דעתי לקיים את החובות הללו". באוטוביוגרפיה עוצרת הנשימה שחיבר "חיי שלמה מימון – כתוב בידי עצמו" מתאר מימון בגוף ראשון כי מי שהכניסה אותו בסודות חיי המין הייתה מכשפה שהגיעה לעיירה. כן, ממש כך.
בכל מקרה, ההשתוקקות לחיי עיון גברה על המחויבויות המשפחתיות ומימון קיבל החלטה להשאיר את חייו מאחור. באוטוביוגרפיה הוא מתאר כיצד נטש את אשתו הצעירה ובנו היחיד מתוך תכלית "לבקש אחר האמת". לפחות הוא העניק לאשתו גט מבלי להשאיר אותה עגונה. גם משהו בעת ההיא.
התחנה הראשונה של מימון הייתה חצרו של המגיד ממזריטש, אחד ממנהיגיה הראשונים של תנועת החסידות ומי שנחשב לתלמידו המובהק של מייסדה, הבעל שם טוב. "כשראיתי שבמרבית הרבנים מצויה בהם הרבה גאווה, תאוות מדנים ומידות רעות אחרות, נעשו שנואים עליי ולפיכך שקדתי לקחת לי למופת אותם מביניהם, שקוראים להם חסידיים", הסביר.
מימון, שיצא לשבור את הרעב הרוחני בחצרו של המגיד, התאכזב ממה שגילה. שוב בורות, שוב אמונות תפלות ושוב הישענות על ניסים ופולחן אישיות, במקום על תבונה, דעת ועיון במושכלות. אולם לביקורו אצל המגיד היה ערך היסטורי שלא יסולא בפז. שרטוט דמותו של המגיד ואפיון החבורה שהתגודדה סביבו ריתקו אליהם חוקרים רבים, גם בגלל הכוח התיאורי הטמון בהם, וגם כי הם סיפקו עדות ממקור ראשון על חייהם של חצרות החסידים הראשונות בהיסטוריה היהודית.
אחרי שהפנה עורף גם לחסידות, המשיך מימון בחיפושיו אחר האמת התבונית. הוא נדד לקניגסברג שבפרוסיה (קלינינגרד, רוסיה של היום) ובגיל 25 נכנס בשערי מעוז התבונה – ברלין, שם כבש את העילית האינטלקטואלית המקומית, בראשה עמד משה מנדלסון, האב המייסד של תנועת ההשכלה. האחרון, שהבין מיד כי עומד מולו גאון אמיתי, לקח את מימון תחת חסותו והכיר לו את כל המי ומי בתנועת ההשכלה הגרמנית – גתה, שילר, לסינג ועוד רבים וטובים. האחרונים התרשמו ממוחו החריף וממחשבתו הבהירה והחדה, אולם אופיו הלעומתי של מימון, נטייתו להעמיד את חבריו על טעויותיהם הפילוסופיות, חיבתו לאלכוהול ו-"לחיים מופקרים" כפי שהגדיר זאת מנדלסון, הבאישו עד מהרה את ריחו בעיני חבריו החדשים, והם התנערו ממנו.
מימון המשיך בנדודיו ברחבי אירופה. ילד פלא אוטודידקט, שחיבר ספרים מקיפים על מתמטיקה, הנדסה, ואסטרונומיה בלי שהיה יום אחד באקדמיה, ומי שהביקורות הנוקבת שמתח על קאנט (עליו כתב את "מסה בדבר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית(" זיכתה אותו במחמאות מצד האחרון שאמר "כי מבין כל המשיגים עלי, אין מבין אותי כמו מימון". אולם ככל שההערכה אליו גברה, כך השתלט עליו אופיו הנרקיסיסטי, פרשיות אהבים שסיבכו אותו, האובססיה שלו לתיעוד עצמי והלעג והזלזול שהפגין כלפי מיטיביו, כמו מנדלסון.
מימון היה מוערך מאוד מחד, אך גם עני מרוד מאידך. למרות גאונותו לא הצליח לזכות במעמד מקצועי או במשרה שהולמת את כישוריו. הייאוש גבר עליו ובמהלך שהותו באמסטרדם הוא שקע במרה שחורה וניסה להתאבד. למזלו, בשנת 1790, והוא בן 37, אסף אותו הרוזן הגרמני קאלקרויט לבית אחוזתו בעיר נידרזיגרסדורף שבחבל שלזיה בגרמניה. מימון חי עשר שנים באחוזתו של הרוזן, במה שתיחשב לתקופה הפורייה בחייו.
אף על פי שאין חולק על חשיבותה של הגותו הפילוסופית והעיונית, ישנה הסכמה מקיר לקיר כי האוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1793 היא "האופוס ויטה", יצירת חייו, של מימון. החיבור שזכה להצלחה עצומה ותורגם לשפות רבות הפך לאחת האוטוביוגרפיות המשכיליות הראשונות שנכתבו בעת החדשה. בתנופה סיפורית יוצאת דופן מתאר לנו מימון את החיים היהודים במזרח אירופה ממקור ראשון. האצילים הפולנים, עלילות הדם כנגד היהודים, העוני, העליבות, מבנה החדרים וחיי המלמד, מוסד השידוכים, חייו עם אשתו כאשר שניהם ילדים צעירים, דרכי תשובה וסיגופים של חסידי אשכנז – כל אלו מסופרים ביד אמן ומעניקים הצצה נדירה לחייהם של "האוסט יודן", יהודי המזרח, לפני שהאמנציפציה והחילון הופיעו בפתח העיירה.
שלמה מימון נפטר בגיל 46 ונטמן בעיר גלוגוב, גרמניה. במהלך הלוויתו רצו אחרי ארונו חברי הקהילה היהודית וזרקו עליו אבנים. מאחר והוכרז ככופר, הוא נקבר מחוץ לגדר. אאוטסיידר בחייו ואאוטסיידר במותו.