הסופר המהולל שלום עליכם כינה אותה בזלזול "רומנים למשרתות" וקרא להחרים אותה, מבקר הספרות הידוע שמעון דובנוב טען שהדמויות בה פלקטיות וזולות, והאב המייסד של ספרות היידיש, י.ל פרץ, פשוט סלד ממנה. אבל כשאנשי הרוח אניני הטעם נבחו, השיירה ובה גורי ספרות מבטיחים כמו יצחק בשביס זינגר, מאיר שייקביץ ואלכסנדר הרכבי, המשיכה לנסוע. כי האמת היא, שבאותם ימים גם אלו וגם אלו ידעו, כי מי שרוצה להתפרנס מכתיבה מבלי לגווע ברעב, חייב לשלוח ידו בסוגה הספרותית העממית. הכירו את האימא והאבא של אופרות הסבון, הטלנובלות וספרי הטיסה – והכל ביידיש ציורית וממזרית – השוּנד.
לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נחשבה ספרות השוּנד למפלצת רייטינג. היא כיוונה למכנה המשותף הרחב ביותר, והייתה הבילוי החביב על עקרות בית יהודיות נואשות. פרנסתם של מוכרי העיתונים בוורשה הייתה תלויה בה, היא נחטפה כמו לחמניות חמות בדוכני הספרים של וילנה, ומחזות בדמותה הוצגו בתיאטראות היידיש הגדולים של ניו- יורק.
פירוש המושג "שוּנד" מקורו בשפה הגרמנית ומשמעותו: פסולת שמעלה ריח של סירחון בעת הפשטת עורה של בהמה שחוטה. כן כן, עד כדי כך. מכאן אפשר לנחש כי השימוש במושג בהקשר ספרותי התייחס לתיאור סוגה ספרותית נמוכה, עממית ובלשון קצת פחות מכובסת – ספרות זבל.
ספרות השוּנד הייתה נפוצה מאוד בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית בארצות אירופה במהלך המאה-19. בראשית שנות ה-70 של המאה היא עברה גיור ותורגמה ליידיש, תוך התאמתה לנמען היהודי הפשוט, זה שאינו רגיל בקריאת ספרות יפה. הצלחה במכירות הובילה סופרים יהודים רבים לנסות את מזלם בסוגה המתפתחת. אלו כתבו סיפורי שוּנד מכל הז'אנרים – רומנים בלשיים, מותחנים, מערבונים, סיפורי מדע בדיוני וסיפורי הרפתקאות. הז'אנר הפופולארי מכולם היה "הרומן הרומנטי".
כדי לקצץ בעלויות, הכריכה של הספרים הייתה רכה, הנייר זול והחוברות הופצו בדוכנים וספריות השאלה. כמעט מיותר לציין כי חנויות הספרים הנחשבות של ורשה, וילנה וניו-יורק, לא העזו להכניס לתוכן את השרץ, פן יזהם את נפשם העדינה של הלקוחות. ומה בנוגע לתוכן? רוב סיפורי השוּנד הורכבו מעלילות מפותלת ומותחות, בהם שזורים סיפורי אהבה סנטימנטליים, שהתרחשו לפעמים במקומות רחוקים ואקזוטיים ולפעמים בסביבה הקרובה והמוכרת. הדמויות היו שטוחות, הגיבורים היו רוזנים ונסיכות או לחילופין דמויות פשוטות שקל להזדהות איתם. הטוב והרע היו ברורים, ללא עומק מיותר, והסוף – כמה מפתיע – היה כמעט תמיד טוב.
בחוזים שחתמו המו"לים עם סופרי השוּנד, הם הרשו לעצמם להתערב בבוטות בתוכן הספר, בכותרת ואפילו בשם העט של הסופר. הכול למען תכלית אחת – למכור כמה שיותר עותקים. לשמות הסיפורים היה משקל רב בהצלחת הרומן וניתן היה למצוא ביניהם טייטלים כמו "הנסיכה ביער", "הרוצח המשכיל", "אהבה למכירה", ולא מעט כאלה שהיום לא היו עוברים את משמרות המהפכה של הפי.סי, כמו למשל "הנקבה המרירה", שחיבר סופר השוּנד הנודע געצעל זליקוביץ' ואשר הוקדש, כמה נחמד מצדו, לאחותו.
"רם אורן של ספרות השוּנד" היה נחום מאיר שייקביץ, שהתפרסם בכינויו – שמ"ר. הוא נולד ברוסיה והחל את דרכו כסופר בשנת 1876. הוא פעל בעיקר בערים וילנה ואודסה ונחשב מחבר פורה במיוחד, אשר יבולו הספרותי הסתכם ב-15 רומנים בעברית, 205 רומנים וסיפורים ביידיש, 50 מחזות ושורה ארוכה של יצירות. נסיקת ספריו של שמ"ר לראש רשימת רבי המכר בתוך שנים מעטות עוררה את קנאתם של מי שנחשבו לאיכותיים ולמובילים בספרות היידיש המודרנית: שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר–ספרים) ושלום עליכם. האחרון ניהל עם שמ"ר מאבק נחוש מעל דפי העיתונים, שהגיע לשיאו במסה שפרסם בשנת 1888 בשם "משפט שמ"ר", בה מתח שלום עליכם ביקורות לא רק על יצירתו של שמ"ר, אלא גם השתמש בביטויים פוגעניים ומעליבים כלפי האיש עצמו. למרות שיש הטוענים כי שמ"ר נפגע עמוקות מהמסה שפרסם הגאון הספרותי, עד כדי כך שבעקבותיה החליט להגר לאמריקה בשנת 1888, שמ"ר לא נשאר חייב והשיב לשלום עליכם בפמפלט משלו "יהי אור", בו הדגיש את איכויותיה של ספרות השוּנד בסיפוק הצרכים הרוחניים של היהודי הפשוט. בכל מקרה, יצירתו של שמ"ר לא דעכה עם הגירתו לניו יורק, שם המשיך בחיבור ספרים ועריכת שבועוני יידיש במלוא הקיטור.
אם מכירות הן פרמטר להצלחה, אזי עד טקס האשכבה של תרבות היידיש שהתרחש בזמן השואה, ספרות השוּנד הביסה את הספרות היידיש היפה בלי להזיע. בראשית המאה ה-20 התחוללה אבולוציה ביקום השוּנד עת הופיעה בניו-יורק מוטציה חדשה, שכונתה בתואר האפידמי "מגפת חוברות", שהיו למעשה רומני שוּנד בהמשכים שהופצו ברבבות. עורכי עיתוני היידיש בתפוח הגדול, כמו העיתון היידי הנפוץ "פארווערטס", בו כתבו הבולטים בכותבי היידיש, בניהם גם חתן פרס נובל לספרות לעתיד לבוא, יצחק בשביס זינגר, ראו כי טוב, ושכללו את השיטה, כשפרסמו בעיתון היומי במקביל שלושה רומני שוּנד בהמשכים.
בצד השני של האוקיינוס, בפולין, אימץ את הרעיון יעקב יאצקן, המייסד המיתולוגי של העיתון היהודי הנפוץ ביותר בוורשה, "היינט", והפך את הרומן המותח בהמשכים למרכיב קבוע בעיתונו היומי. עם השנים הלכה ספרות השוּנד והשתרשה בעיקר בין עמודי העיתונים היומיים.
על פי סטטיסטיקה שפורסמה ב-1932, בשלושים מתוך חמישים העיתונים היומיים ביידיש שהופצו בעולם, הופיעו בעת ובעונה אחת לא פחות מ-300 רומני שוּנד בהמשכים. רובם ברמה שתוארה בלשונו הציורית של המבקר הספרותי נחמן מייזל: "מותקנים ומוטלאים על פי 'מרשם' מסוים בידי מיצרי רומנים אנונימיים, או בידי סופרים המתביישים לצרף לסחורה מפוקפקת זו את שמם". החגיגה הלכה ודעכה עם השנים עד היעלמותה הכמעט מוחלט, עם חיסול רוב אוכלוסיית דוברי היידיש במזרח אירופה בזמן השואה. כך באו לקצם גם ספרות היידיש היפה וגם האחות הפחות מצודדת, הלא היא – השוּנד.