"מאחורי גבי עומדים מאות אלפי קדושים, מחנה של קורבנות מעונים המביטים אליכם באלם ודורשים צדק. לא רחמים, כי אם צדק בלבד. הנני איתם בכל נפשי ומאודי". אם המשפטים האלה מצלצלים לכם מוכר, כנראה שיש לכם חוש היסטורי בריא. המילים הללו, שלקוחות מנאום הסיכום במשפטו של שלום שוורצבארד משנת 1927, דומות להפליא לנאום הפתיחה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן, אותו נאום שהרעיד את המיתר הלאומי ונצרב לנצח בתודעה הישראלית.
האם בזמן שהתכונן למשפט חייו חיפש האוזנר השראה בפרוטוקולים של משפט שוורצארד שנערך 34 שנה לפני כן בפריז? לא יהיה מופרך לחשוב כך. בין משפט אייכמן למשפט שוורצבארד ישנה זיקה עמוקה. שניהם היו משפטי ראווה ציבוריים, שניהם עסקו בחשבון הדמים של רצח המוני של יהודים – מחד זוועות השואה, מאידך הפוגרומים באוקראינה בזמן מלחמת האזרחים – ובשניהם המימד האישי של הנתבעים, אייכמן מזה ושוורצבארד מזה, התבטל לגמרי בפני האפקט הלאומי.
אבל היה גם הבדל גדול ומהותי בין שני המקרים. הנאשם במשפט אייכמן היה אדריכל הפתרון הסופי, מפלצת בדמות אדם, ואילו במשפט שוורצבארד ישב על דוכן הנאשמים שען יהודי פשוט ששם קץ לחייו של סימון פטליורה, בנקמה על מעשיו של עוד אחד מהצוררים שקמו לעם היהודי.
הסיפור מתחיל ב-1917 עם תום מלחמת העולם הראשונה, ופרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, בין הכוחות "הלבנים", נאמני המשטר הצארי הישן לכוחות "האדומים" מהאגף הבולשביקי. בעת ההיא היה סימון פטליורה ראש הקבינט האוקראיני ובן בריתם של הכוחות "הלבנים". פטליורה סימן את היהודים "האדומים" ובהוראתו ובעידודו פרצו מאות פוגרומים ביהודי אוקראינה. על פי הערכות, במהלך השנים 1918-1921 התרחשו באוקראינה כ-1400 פוגרומים, רובם ב-1919, בזמן שלטונו של פטליורה. האומדן עמד על כ-100,000 קורבנות.
אותם פוגרומים היו נוראיים במיוחד בשל העובדה שכעשרה אחוז מהנרצחים היו ילדים. הפורעים אנסו נשים וילדות, סבתות ונכדות, גררו יהודים על השלג, כרתו איברים, העלו בתים באש כאשר היהודים נעולים בתוכם, הוציאו עוברים מבטנם של נשים הרות ועוד מקרי זוועה הופכי קרביים.
בין הנרצחים היו גם 12 מבני משפחתו של שלום שוורצבארד, שנולד באוקראינה, שירת כלוחם בלגיון הצרפתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ועם סיומה השתקע בפריז והתפרנס כשען. כשנודע לשוורצבארד שסימון פטליורה מצא מקלט מדיני בפריז אחרי המלחמה, הוא החליט שימיו של האחרון קצובים. כלומר הוא יקצוב אותם עבורו.
ב-25 במאי 1926, השבוע לפני 93 שנה, בשעה שתיים בצהריים, יצא סימון פטליורה ממסעדה בבולוואר סאן מישל שברובע הלטיני בפריז. שוורצבארד, משורר אנרכיסט גיבור מלחמה, עקב אחריו. "מר פטליורה?", פנה אליו כעבור מספר מטרים. "כן", השיב פושע המלחמה האוקראיני. שוורצבארד שלף אקדח וירה בו מטווח קצר. "זה על פרוסקורוב!", צעק לעברו, ואז המשיך "וזה על ברדיצ'ב! ועל אומן! ועל צ'רקסי! רוצח, זה על מעשי הטבח, על הפוגרומים!".
לאחר חמש היריות הראשונות, כשפטליורה כבר היה מוטל על המדרכה, מתבוסס בדמו, כיוון היורה את האקדח אל ירכתי המדרכה וירה עוד שתי יריות. הוא ידע שייעצר מייד ולא רצה שייפלט כדור כלשהו בשעת מעצרו, כך על פי מאמרו של אורי קציר, "חמש יריות ברחוב ראסין". כשהשוטר הראשון הגיע לזירת ההתנקשות, שוורצבארד מסר לו את האקדח ואמר "הרגע רצחתי רוצח גדול". עד ראיה שנקלע למקום סיפר כי פניו של שוורצארד לא היו פני רוצח "אלא פני אדם חולם שהגשים את חלומו".
השופט העניק לצדדים 18 חודשים לאיסוף ראיות. אלפי יהודים מכל העולם התנדבו לעזור לשוורצבארד ועד מהרה גויס כסף לשכירת שירותיו של עו"ד מהשורה הראשונה בשם הנרי טורֶס, שלמרבה הסמליות היה גם נכדו של עורך דינו של אלפרד דרייפוס. באוקטובר 1927 החל המשפט שמיד עם פתיחתו עורר הד ציבורי חסר תקדים. העובדה ששוורצבארד היה גיבור מלחמה, בעל עיטור הגבורה הצרפתי ממלחמת העולם הראשונה, קנתה לו אהדה רבה בדעת הקהל. פטליורה, לעומת זאת, נתפס בעיני הצרפתים כרוצח מתועב, שניצל את חוקי ההגירה הרכים ומצא בצרפת מקלט מדיני.
אולם הבשורה הגדולה הייתה עורך הדין, הנרי טורֶס, שבלוליינות משפטית גאונית הצליח להפוך את הדיון ממשפט רצח רגיל, לכתב אשמה חריף נגד ההנהגה האוקראינית, ובראשה סימון פטליורה. בדומה להאוזנר שהשתמש במשפט אייכמן כפלטפורמה לעריכת משפט ראווה ציבורי במהלכו נשמעו בפעם הראשונה עדותם של ניצולי השואה שהיו שם, כך גם טורס העלה לדוכן עדים, ניצולי הפוגרומים של פטליורה, שחשפו לראשונה את הזוועות, בלי פילטר. בין העדים היה ליאו מוצקין, מראשי התנועה הציונית, שסיפר בהתרגשות ובקול רועד על חוויותיו כילד שעבר את הפוגרומים. הס הושלך בזמן עדותו של מוצקין ובקהל לא נותרה עין אחת יבשה. את דבריו של מוצקין חיזק ההיסטוריון ד"ר ויקטור צ'ריקובר, שתיעד לפרטי פרטים את הזוועה. צ'ריקובר ציטט את תשובתו של פטליורה למשלחת היהודית כשזו ביקשה ממנו להורות על הפסקת הפרעות. "אינני יכול לעשות דבר", דחה אותם פטליורה, "הפרעות מחזקות את המשמעת בקרב חיילי".
בסיום המשפט זיכה חבר המושבעים את שוורצארד פה אחד. עד מהרה נפוצו החדשות בכל העולם היהודי ועוררו פרץ של התלהבות. תהלוכות, וחגיגות ספונטניות נערכו בערים ועיירות באירופה. הידיעה הגיעה גם לארץ ישראל, והעיר תל־אביב לא ידעה את נפשה מרוב אושר. בעל מסעדת "אוקראינה" שברחוב גאולה החליף את שמה ל"שוורצבארד" ובראשון לציון הפסיקו פועלי מפעל הנעליים "כתר" את עבודתם ופצחו בריקודי שמחה.
אחרי המשפט הפך שוורצארד לגיבור לאומי ומאז דבק בו הכינוי "הנוקם". הוא נפטר בשנת 1938 בדרום אפריקה, וב-1968 הועלו עצמותיו לארץ ישראל, כפי שביקש בצוואתו.
כמו רבים וטובים אחרים, גם שוורצארד נפל קורבן למחלת האלצהיימר הלאומית, כשבמרוצת השנים שמו וסיפורו ההירואי נמחקו כמעט לגמרי מהזיכרון הישראלי. סימון פטליורה, לעומתו, הפך לגיבור לאומי באוקראינה מולדתו. אל תחפשו צדק. לא במקרה הזה.