שושנה שבבו, שזכתה בשנים האחרונות לתואר הלא רשמי "הסופרת המזרחית הראשונה", החלה את הקריירה הספרותית שלה מוקדם ובתנופה גדולה. היא הוציאה שני רומנים – הראשון ב-1932 והשני כעבור עשור – ופרסמה שלל סיפורים קצרים בעיתונות העברית של תקופתה. ב-1942 הפסיקה לכתוב, על אף שחיה עוד 50 שנה. במהלך השנים הללו היא נשכחה כליל מהתודעה, ונתגלתה מחדש רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
שבבו כתבה מנקודת מבט נשית מובהקת. היא עסקה רבות באהבה ובנשים שרצו לבחור את אהבותיהן בעצמן בחברה בה זה לא היה מקובל. היא כתבה על יחסים, על תשוקה ומיניות, והתייחסה לא פעם לנושא של ניצול מיני והטרדות מיניות, אך מי שגילה מחדש את כתיבתה היה דוקא גבר, חוקר הספרות העברית ד"ר יוסף הלוי. המונוגרפיה שלו "בת המזרח החדשה: על יצירתה של שושנה שבבו" פורסמה רק לאחר מותה, אך הוא הספיק לבקר אותה ולספר לה על כוונתו לכתוב עליה.
מחקרו של הלוי הביא לעניין מחודש ביצירתה של שבבו ושורה של חוקרי ספרות החלו לעסוק בה ולבחון מחדש את יצירתה בעיניים עכשוויות – מתוך תודעה פמיניסטית ומזרחית וגם מתוך הכרה בקיומם של קולות ספרותיים מתקופת היישוב שלא תאמו את האתוס הציוני-סוציאליסטי.
הוצאת הספרים בימת קדם המוקדשת לספרות ישראלית-מזרחית ומוציאה גם את כתב העת "הכיוון מזרח", לקחה על עצמה את משימת החזרתה של שבבו לתודעה. בתחילת שנות ה-2000 היא הוציאה מחדש את שני הרומנים שלה, "מריה: רומן מחיי הנזירות בארץ" ו"אהבה בצפת", כשלשני צורפו גם זכרונותיה של שבבו, אותם כתבה בשנה האחרונה לחייה, ראיון ישן עם שבבו עצמה וטקסט של בתה, אורנה לוין. ב-2009 הוציאה בימת קדם גם קובץ מסיפוריה הקצרים של שבבו, תחת השם "רחקו החלומות". זו היתה הפעם הראשונה שסיפוריה של שבבו אוגדו לכדי קובץ.
שושנה שבבו נולדה ב-1910 בזכרון יעקב, דור חמישי למשפחה ספרדית מן היישוב הישן בצפת. אביה היה מורה לערבית ותנ"ך ואף לימד במשך תקופה באוניברסיטה בקהיר. לזכרון יעקב הגיע על מנת לשמש מורה לערבית. שושנה נולדה בשם רוז, כי אמרו עליה שהיא תינוקת יפה כמו פרח (והמשיכו להלל את יופיה במשך כל חייה), אך היא החליפה את שמה עוד בילדותה לשושנה על מנת שיהיה לה שם עברי. היא אהבה את השפה העברית וקראה את כל הספרים שהגיעו לספריית המושבה. הסופר יהודה בורלא, שהיה מורה שלה בבית הספר, זיהה את כשרון הכתיבה שלה ועודד אותה לכתוב. ואילו אביה המשכיל דאג שכל ילדיו – בנים ובנות כאחד – ירכשו השכלה. שושנה למדה בסמינר לוינסקי למורים בתל אביב, ובגרה לכדי בחורה משכילה, מוכשרת, שאפתנית, יפה, מחוזרת ואופנתית, שנסעה לפריז, ללונדון ולניו יורק.
מגיל 16 הקדישה שבבו את חייה לכתיבה וכבר בגילה הצעיר פרסמה סיפורים קצרים ורשימות בעיתונים. מבין ארבעת הגושים הפוליטיים בתקופת היישוב, המרכזיים היו הגוש הפועלי והגוש האזרחי – שבבו הזדהתה עם זה האחרון ושלחה את סיפוריה לפרסום בעיתונים והבטאונים שהיו מזוהים איתו, כמו המוסף הספרותי של "הארץ", "בוסתנאי" (ביטאון התאחדות האיכרים) בעריכת הסופר משה סמילנסקי והעיתון היומי "דואר היום". גם העיתונות העברית בארצות הברית פרסמה בזמנו את סיפוריה.
ספר הביכורים שלה, "מריה: רומן מחיי הנזירות בארץ", אותו החלה לכתוב בגיל 16 בעקבות שמועה ששמעה, פורסם בהיותה בת 22. "מריה" הוא רומן רומנטי מלודרמטי וטראגי על בת למשפחה ערבית-נוצרית עשירה ומכובדת מחיפה שנכנסת להריון ומצטרפת למנזר על מנת לכפר על חטאיה. הספר מלא אהבה, תשוקה, הטרדות מיניות, והשתלשלויות עלילתיות טראגיות. הנושאים בהם עסק גרמו לו להיתפס כרומן זול. אפילו יהודה בורלא כתב ביקורת קוטלת ואכזרית על ספרה של תלמידתו וכינה אותו "רומן למשרתות". לאחר מכן הוא כתב לשבבו מכתב התנצלות באופן פרטי, שרק הכעיס אותה ודחף אותה לכתוב לו תגובה בוטחת ומלאת התרסה, בו היא מאשימה אותו בשקר וזיוף ומסכמת כי "מאמרך וכן מכתבך, לא שברו את רוחי ועוד אוסיף לכתוב כמה וכמה יצירות גדולות וקטנות ביתר עוז וביתר שאת, והעתיד ישפוט בינינו".
בשנים הבאות היא פרסמה סיפורים קצרים רבים וכעבור עשור הוציאה רומן שני בשם "אהבה בצפת" שנגע במעמד האישה בחברה היהודית השמרנית – חברה אותה הכירה היטב. גיבורת הספר היא אסתר, בתו היחידה של חכם שלמה גנון. כמו מריה, גם אסתר היא אישה שהסדר החברתי העובד לטובת הגברים מאמלל אותה. בשני הרומנים שלה עסקה שבבו בנשים המנסות למרוד בחברה הפטריארכלית המסורתית ומדכאת הנשים שלתוכה הן נולדו, בין אם זו החברה הערבית-נוצרית או החברה היהודית-מזרחית. שבבו יצרה שתי גיבורות שבשביל האהבה יוצאות נגד מה שמצופה מהן, ומשלמות על כך מחיר כבד.
גם בחייה האישיים שבבו התמרדה במשך זמן מה. היא דחתה את הנישואים והקמת המשפחה עוד ועוד, אך לבסוף נכנעה אף היא לתכתיבי החברה. אחרי שמלאו לה 30 קיבלו חייה תפנית חדה מאוד. אחרי שנים ארוכות בהן שמרה בקנאות על החופש שלה, למרות כמות המחזרים המכובדת שצברה, הסכימה, בגיל 32, להנשא לבן דודה מדרגה שלישית, דוד כרסנתי, בעיקר על מנת לשמח את אביה הגוסס. אימה מתה צעירה ושושנה הייתה קרובה מאוד לאביה אותו העריצה; הם קראו ביחד ולמדו ביחד. על פי זכרונותיה, בן דודה הרחוק דוד אהב אותה וחיכה לה עוד מאז שהציל אותה כשנפתחה עליהם אש במאורעות תרפ"ט. לבסוף הוא זכה בה. נולדה להם בת אחת, ומיום נישואיה הפסיקה לכתוב והתמסרה לחיי המשפחה. היא עזרה לבעלה בחנות הצמר שלו בחיפה וגידלה את בתם.
בזכרונותיה ציינה שבבו שלא היה זה בעלה שלא רצה שתכתוב – להפך, הוא היה תומך ומעודד – אך היא עצמה החליטה לקבור את "שושנה שבבו הסופרת", ולברוא את עצמה מחדש בתור "הגברת כרסנתי" וכך היה עד יום מותה, מלבד השנה האחרונה של חייה בה כתבה את זכרונותיה.
ישנן סברות שונות מדוע הפסיקה לכתוב ולא פרסמה יותר דבר. על פי סברה אחת, היא רצתה עוד ילדים והעובדה שעברה לידה שקטה כמה שנים אחרי לידת בתה הכניסה אותה לדכאון קשה. על פי סברה אחרת, היא לא התאוששה מביקורות קוטלות שספגו ספריה שסומנו בתור רומנים רומנטיים זולים. ואולי היו אלה קשיי היומיום והפרנסה שגרמו לה להפסיק לכתוב.
אחרי 1942 לא פרסמה שושנה שבבו יותר דבר, אך יצירתה הנשכחת התגלתה מחדש, ומאז היחס לכתיבתה השתנה. כש"מריה" יצא מחדש, הוא זכה בפרס לספרי מופת מטעם משרד התרבות – 70 שנה אחרי שפורסם לראשונה. כיום ניתן למצוא מאמרים רבים על שושנה שבבו ויצירתה – רובם נכתבו בשנות ה-2000, ואילו שבבו נפטרה ב-1992 ולא הספיקה לחזות בגילוי המחודש של יצירתה.
לפי יוסף הלוי, שבבו לא התקבלה לקאנון הספרותי משום שכתיבתה לא התאימה לרוח הממסד הציוני-סוציאליסטי. הנרטיב בספריה לא היה הנרטיב הציוני. במרכז ספריה עמדו נשים, ולא הנשים הנכונות, חדורות הלהט הציוני. ומכיוון שמלכתחילה לא התקבלה, היא גם נשכחה בקלות.
בשנים האחרונות, מאז הרים ראשו הפמיניזם המזרחי, זכתה שבבו לעדנה וגם לקריאה חתרנית. חוקרת הספרות ד"ר רונית גז כתבה על נקודת המבט הנשית החתרנית בסיפוריה הקצרים של שבבו, שהכעיסה בזמן אמת את מבקרי הספרות. כפי שציינה גז במאמריה, בסיפורה "השיקוי המופלא של שמחה" כתבה שבבו על המניפולציות הבלתי מוסריות של המנגנונים החברתיים בחברה היהודית המסורתית לשדל נערות צעירות להתחתן עם גברים מבוגרים ואף קשישים, ובסיפורה "שמשון בעונת הבציר" תיארה בצורה חתרנית חקלאי צבר בעל כרם שמעדיף להעסיק פועלות ערביות על יהודיות כי הן מעניקות לו "שירותי בציר ושירותים 'אישיים'". במאמרה העלתה גז את האפשרות שהביקורת נידתה את שבבו מפני "שהקשר הארוטי בין היליד לבין פלאחית מאיים לחבל בתשתית המיתוס הלאומי".
במאמרה "הדיוקן הכפול: שושנה שבבו/גברת כרסנתי, ביוגרפיה" שפורסם בכתב העת "הכיוון מזרח" כתבה חוקרת הספרות פרופ' יפה ברלוביץ על הדרך בה שבבו תיארה את הצבר שמשון (שזה אינו שמו האמיתי אלא כינויו בשל המראה השרירי והבריא שלו) באותו סיפור. על פי ברלוביץ, לתאר את היהודי החדש, היליד, בתור רודף בצע ונצלן הכעיס את הממסד הספרותי המגויס בזמנו מכיוון שהוא לחלוטין לא עלה בקנה אחד עם האתוס הציוני שביקש לפאר את דמות החקלאי החלוץ.
בספריה וסיפוריה לא עסקה שבבו בפרופגנדה ציונית אלא בעולמן של נשים. הודות לדור חדש של חוקרי, עורכי ומבקרי ספרות, התגלתה יצירתה מחדש, והיא מהווה דוגמה מצוינת לקולות נוספים שהיו נוכחים בארץ ישראל בתקופת היישוב, גם אם מעולם לא למדנו עליהם בשיעור מולדת.