ט"ו באב הוא אחד המועדים התמוהים ביותר במחזור הזמנים היהודי. למה תמוה? בעיקר כי אין הסבר ברור ומדויק מדוע הוא מצוין דווקא בתאריך הזה ואפילו לגבי מקור הסיבה להנחלת המנהג יש כמה וכמה הסברים
במסורת היהודית, כמו תמיד, הכל כנראה התחיל במשנה. הפעם בציטוט הבא, ממסכת תענית: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְמחוֹללוֹת בַּכְּרָמִים".
לכאורה, כמעט קורץ להציע את ההשערה כי חיבתם של היהודים לסמיכות בין עצב לשמחה, חורבן ותקומה (ראו יום הזיכרון ויום העצמאות) היא שהובילה את חכמינו לקבוע כי אחרי תשעה באב המלנכולי והמיוסר יגיע חג שמח שכולו פרפרים, פרחים ולבבות, כי כידוע – כל מה שאנחנו צריכים זו אהבה. ואכן על פי המדרש, אחת הפרשנויות לט"ו באב מצוי בהנגדה לתשעה באב. הרי אם בתשעה באב נחרב בית המקדש, בגלל שנאת חינם, מה יותר מתבקש מלקבוע כעבור שישה ימים מועד שמושתת כולו על אהבת חינם. ומכאן, ט"ו באב – חג האהבה.
הסבר נוסף מתייחס גם כן לסמיכות לתאריך המזוהה עם החורבן, אבל הפעם החיבור עוסק בחטא המרגלים שעל פי המקורות חל גם הוא ביום תשעה באב. הרעיון הוא פחות או יותר כזה: מאחר ובני ישראל חששו מחרון אפו של האל אחרי חטא המרגלים, כשהגיע המועד, הם חפרו לעצמם קברים והמתינו בתוכם למותם. חלק מהגברים אכן מתו והשאר ידעו שקיבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו, עובדה שלא מנעה מהגברים להמשיך להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן, מתוך מחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך, המבוסס בין היתר על מראה הירח. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא הזורח לאורכו של הלילה כולו, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.
הסבר נוסף לציון ט"ו באב מזכיר את אחד הסיפורים המצמררים בתולדות המקרא – סיפור פילגש בגבעה, הלקוח מספר שופטים (י"ט–כ"א). במוקד הסיפור עמד איש מבני שבט לוי שנקלע עם פילגשו לגבעה – כינוי של עיר שהייתה בזמנו תחת ריבונות שבט בנימין. הפילגש נאנסה באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים במסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים. המספרים מדברים על 600 גברים בסך הכל שנותרו מבני שבט בנימין לאחר הטבח.
אחרי מלחמת האחים שהגיעה בעקבות פרשת הפילגש בגבעה, העם נשבע שלא ייתנו לבני שבט בנימין נשים מישראל. אולם לאחר שהבינו כי בעקבות ההחלטה שבט בנימין עומד להיכחד, חזרו בהם. תובנה זו הובילה אותם להצעה שצעירי בנימין הרווקים שנותרו בחיים יגיעו אל כרמי שילֹה ו"יחטפו" מבין המחוללות את בת זוגם. להלן ט"ו באב.
אז נכון, הסיפור לא ממש מתיישר עם התקינות הפוליטית המגדרית העכשווית, אבל גם חג פורים והג'נוסייד בעם הפרסי לא בדיוק עומד בקנה אחד עם מגילת זכויות האדם של האו"ם וגם מנהג הכפרות ביום כיפור, גם כן מן הסתם לא היה עובר כיום את שומרי הסף של הטבעונות. ככה זה יהודים. הכל קשה.
בכל מקרה, שיהיה לכולנו חג אהבה שמח.