כמו בכל שנה, גם ביום הכיפורים הקרוב, בכל בתי הכנסת האשכנזיים ובחלק מבתי הכנסת הספרדיים בזמן תפילת המוסף, ישמעו בקול גדול קהל המתפללים את המילים "וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום. כִּי הוּא נורָא וְאָים. וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ." הפיוט הזה, "נתנה תוקף" שמו, נחשב לא בכדי לאחד המפורסמים והידועים בעולם היהודי. המעמד המיוחד שלו – קריאה ביום הכיפורים – והטקסט אשר מדבר על גזר דינו של האדם – לטוב או לרע, מפרט את דרכי מותו וגדולתו של האל הופכים את הטקסט ליוצא דופן ומלא יראה והוד קדום, אם קוראים אותו וכמובן כששומעים אותו. ואם כל זה לא מספיק, לפיוט כמה גלגולים מיוחדים מאד בהיסטוריה של העם היהודי, מהעת העתיקה ועד לסוף המאה ה-20.
ראשיתו לא ברורה לחלוטין ונפוצו כמה השערות בנוגע למחבר המדויק שלו ולתקופה המדויקת שבה הוא נכתב. עם זאת, על בסיס כתבי היד, הסגנון, והעובדה שהוא נמצא בגניזה הקהירית, ישנה הסכמה רחבה כי מדובר על פיוט שהתחבר בארץ ישראל, בשלהי העת העתיקה או ראשית ימי הביניים. חלק מן החוקרים נוטים לייחס את הפיוט לפייטן ארצישראלי בשם ייני וחלק משיגים על כך. אולם הדבר המעניין הוא לאו דווקא במיקום החיבור, אלא בייחוס שלו.
החל מאמצע ימי הביניים, החלו להופיע מסורות שונות במרחב האיטלקי והאשכנזי אודות הפיוט שהתקבעו בסופו של דבר במאה ה-13 בחיבורו של ר' יצחק בן משה "אור זרוע". המסורת הזו היא פסוידואפיגרפית. כלומר – לקחה את הפיוט וייחסה אותו למחבר אחר או לזמן אחר. אולם, "נתנה תוקף" שונה מאד ממסורות דומות אחרות. בדרך כלל, כדי לתת לחיבור תחושה של אותנטיות, נהוג "להעביר" אותו לתקופה מוקדמת יותר מהזמן שבו הוא באמת התחבר, וכך הוא מקבל אותנטיות של חיבור עתיק ומיוחס. אולם "נתנה תוקף" עבר תהליך הפוך ויוצא דופן – הוא דווקא מיוחס במסורת של ר' יצחק לתקופה מאוחרת מהתקופה שבה הוא התחבר.
בחיבור זה מעיד ר' יצחק על מסורת שהועברה דרך ר' אפרים מבונא בן המאה ה-11, על אדם בשם ר' אמנון ממגנצא, אשר היה מיודד עם השליט הנוצרי המקומי וזה הפציר שוב ושוב בחברו הרב שימיר את דתו לנצרות. לא ברור אם מתוך כוונה כנה, נימוס או פחד, ביקש לבסוף ר' אמנון מההגמון שלושה ימים לחשוב על זה. רגע קצר אחר כך, התחרט עמוקות שבכלל הסכים לשקול את העניין, והתענה על כך מאד. כשעברו שלושת הימים ר' אמנון ניסה להתחמק מהמפגש עם ההגמון, אשר שלח את אנשיו שיביאו את הרב בכוח.
ר' אמנון מתחנן בפני ההגמון שיכרות את לשונו – אשר הכשילה אותו וגרמה לו להגיד שישקול את עניין ההתנצרות. ההגמון הנוצרי הכועס אומר לר' אמנון שלא יכרות את לשונו – אלא דווקא את רגליו וידיו. וכך מתחיל תהליך עינוי מחריד שבו קוצרים את איבריו של ר' אמנון אשר עומד בסירובו להמיר את דתו לנצרות. מעונה ומיוסר מובל ר' אמנון האומלל לבית הכנסת בפני שליח הציבור, ורגע לפני שהחזיר נשמתו לבורא – אמר את מילות הפיוט "ונתנה תוקף". לאחר מותו התגלה בחלום לר' קלונימוס בן משולם, לימד אותו את הטקסט המלא וציווה עליו להפיץ את הפיוט כדי שיהיה מצבת זיכרון עבורו.
מחקרים שונים הראו, כי הסיפור הבסיסי שמופיע ב"אור זרוע" על ר' אמנון ממגנצא אכן הופיע בכתבי יד מוקדמים יותר, ולמרות שעבר עיבודים רבים ונוספו לו לא מעט אלמנטים (בעיקר אלמנט העינוי הנוצרי) – הרי שהוא אכן יוחס החל מהמאה ה-11 לאותו ר' אמנון. במאמר בנושא, הצליח אברהם פרנקל לשרטט את הדרך שבה הפיוט התגלגל מארץ ישראל לאיטליה בשלב מוקדם מאד, שכן היו קשרים הדוקים בין שתי הקהילות. משם הפיוט נדד צפונה לאזור אשכנז והחל לקבל עוד ועוד פרשנויות, אם כי כאמור כבר בשלב מוקדם הוא יוחס לר' אמנון, שיתכן שלמרות שחי באזורים אשכנזיים, היה איטלקי במוצאו.
מפיוט כללי שעוסק בגורל האדם אל מול האל, "נתנה תוקף" הפך להיות מזוהה עם הגורל היהודי-אשכנזי הקשה של ימי הביניים. סיפורו של ר' אמנון מזכיר סיפורי מרטירים, וכן סיפורים של מוות על קידוש השם שהיו נפוצים מאד החל מהמאה ה-12, אודות יהודים שבמסע הצלב הראשון העדיפו ליטול את נפשם ואף להרוג את משפחתם – ובלבד שהפורעים הנוצרים לא יכריחו אותם להתנצר. היו חוקרים שאף טענו שר' אמנון מעולם לא התקיים באמת, והוא רק דמות סימבולית אשר מתארת את הגורל היהודי בקרב קהילות אשכנז.
כך או כך, הסיפור של "נתנה תוקף" לא מסתיים בימי הביניים. הוא הפך לפיוט נפוץ מאד במרכז ובמזרח אירופה – תחילה נקרא ביום השני של ראש השנה, ובהמשך זוהה עם יום הכיפורים והפך לפיוט מקובל בעיקר בקרב האשכנזים. מאות שנים לאחר מכן, קיבל מקום של נצח במיתולוגיה הישראלית של העת החדשה. בשנת 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הגיע לאונרד כהן לסיני על מנת להופיע מול חיילי צה"ל בזמן הקרבות. בעקבות מראות המלחמה הקשים, והעובדה שהמלחמה פרצה ביום כיפור, חיבר כהן את אחד משיריו הידועים ביותר, Who by fire, המבוסס על "נתנה תוקף". בשיר זה, כהן מביא את גרסתו שמפרטת כיצד כל אחד יחיה וכיצד ימות. בניגוד לפיוט הדתי המקורי, בשירו של כהן, כל בית מסתיים בשורה "And who shall I say is calling". כהן למעשה תוהה בקול רם – מי הישות שקוראת לו. האם זה באמת האל? האם הוא קיים? בעקבות המסורות היהודיות על "נתנה תוקף" והמראות של מלחמת יום כיפור – כהן לא חש אפסות מול האל, אלא כעס ופקפוק. גמר חתימה טובה.