כשחושבים על מרידות היהודים בעת הישנה, בדרך כלל חושבים על שלוש המרידות הגדולות שהיו בארץ ישראל: מרד החשמונאים במאה השנייה לפנה"ס שלזכרו נקבע במסורת היהודית חג החנוכה, "המרד הגדול" שהוביל למלחמת החורבן שבסופה נהרס בית המקדש השני, והמרד שבא 70 שנה לאחריו וזכה לשם "מרד בר כוכבא" על שם המנהיג המפורסם שלו. ביניהם, כעשרים שנה לפני המרד של אותו בר כוכבא גיבור, פרץ מרד יהודי, מדובר ומוכר פחות אך רחב היקף וקטלני, אך בשונה מהאחרים הוא התרחש לא בארץ ישראל, ומכאן שמו – מרד התפוצות.
המרד שהחל בשנים 114-115 לספירה התחיל דווקא בקהילה של העיר קירנה שבלוב אך תוך זמן קצר עבר למוקד היהודי השני בחשיבותו אחרי ארץ ישראל – אלכסנדריה שבמצרים. כדי להבין עד כמה אלכסנדריה הייתה מרכזית, אפשר להשוות אותה לארצות הברית של ימינו – המקום בו יש את הקהילה הגדולה ביותר של יהודים מחוץ לישראל. וממש כמו יהדות ארצות הברית, גם יהדות מצרים נחשבה לקהילה שנטמעה היטב במרחב הכללי. היהודים במצרים היו נוחים יותר לקבל את התרבות ההלניסטית שרווחה באזור. עבור יהודי מצרים אף תורגם התנ"ך מעברית ליוונית ונודע בשם "תרגום השבעים", והיהודי המפורסם ביותר במצרים היה פילון האלכסנדרוני שהיה ידוע בשילוב בין התורה היהודית לפילוסופיה היוונית.
אולם לצד מגמות השילוב, היו גם מגמות התבדלות שהלכו והתגברו. יוסף בן מתתיהו שלא חי כבר בתקופת מרד התפוצות, כתב כי בסיומה של מלחמת החורבן ברחו כמה ממנהיגי המרד למצרים כדי שהרומאים לא יתפסו אותם. יותר מסביר להניח שאותם יהודים – יצרו את התשתית המרדנית שהתפרצה כמה שנים מאוחר יותר. נוסף על כך היו גם שיקולים פוליטיים: יהודי מצרים לא היו במעמד שווה לתושבים ההלניסטים של הארץ וככל שעבר הזמן, אי השוויון הציק להם. נוסף על כך, קצת אחרי מלחמת החורבן הרומים החריבו את "מקדש חוניו" שהיה מקדש יהודי במצרים. בתחילת המאה ה-2 היהדות הלכה והתפשטה וצברה ביטחון – ובמקביל הרומאים בראשות הקיסר טריאנוס התרחקו קצת מאגן הים התיכון ובחרו להילחם באימפריה הפרתית.
כך, שילוב בין רצון לנקום על מעשי הרומאים בארץ ישראל, מחאה על אי שוויון והעובדה שהרומאים התרחקו מהאזור יצרו את התנאים הנפיצים למרד. המשמעות של המרד במצרים לא הייתה בהכרח נגד הרומאים – רוב המרד כוון נגד האוכלוסייה ההלניסטית המקומית, וכלל ניפוץ של מקדשים הלניסטיים, הריסת פסלים, וגם עימותים אלימים בין שתי האוכלוסיות. היסטוריונים רומאים כתבו על כך שהמרד היה בהיקף גדול מאד, הפתיע את האוכלוסייה היוונית – והתפשט גם למקומות נוספים כגון קפריסין, וככל הנראה אף הגיע בקנה מידה מצומצם יותר לארץ ישראל. כמו במרידה שהייתה קודם לכן, והמרידה שבאה אחר כך, גם במרד בתפוצות היה ליהודים מנהיג. בחלק מהמקורות הוא תואר כמנהיג צבאי ובחלק כמלך, ולעתים נקרא לוקאס ולעתים אנדריאס. רוב החוקרים היום תמימי דעים שמדובר על אותו אדם, אבל בין אם מדובר על שני מנהיגים או אחד – ברור שהיהודים התכוננו למרד.
בשלב מסוים, הרומאים שמו לב שבתוך האימפריה שלהם יש התנגשויות אלימות מאד בין היהודים להלניסטים ובחרו להתערב, לטובת ההלניסטים כמובן. מעבר לקרבה התרבותית בין הרומאים להלניסטים, הרי שלרומאים היה קל יותר לבחור צד משום שהיהודים תקפו בשלב מסוים גם אתרים שלהם. יהודי מצרים ניצלו את המרד כדי לסגור חשבון עם המנהיג הרומאי פומפיוס – שחי 200 שנה קודם לכן. במסע הכיבושים שלו, כשעבר בארץ ישראל הוא נכנס לבית המקדש לאזור שהיה אסור בכניסה לגוי – מה שגרם לזעם בקרב היהודים באותו הזמן – ו-200 שנה מאוחר יותר יהודי מצרים החליטו להרוס את הקבר שלו כנקמה על המעשה.
כשהרומאים נכנסו לתמונה בשנת 116, הם הכריעו למעשה את המלחמה ושנה אחר כך היא הסתיימה בהפסד מוחלט של היהודים להלניסטים ולרומאים. אולם התוצאות של מרד זה היה הקשה יותר ממלחמת החורבן או ממלחמתו של בר כוכבא. הראשונה אמנם גרמה לחורבן המקדש וירושלים – אך היישוב היהודי נותר בארץ כשהיה. מרד בר כוכבא אמנם הוביל לפגיעה קשה באוכלוסייה, אך אחרי דור שוקמה הקהילה היהודית בארץ ישראל ואף פרחה מאד. המרד של יהודי מצרים לעומת זאת הסתיים בחיסול מוחלט של קהילה זו, שהייתה השנייה בחשיבותה בעולם היהודי. יהדות מצרים לא שוקמה עוד מאות שנים לאחר מכן – עם בוא הכיבוש המוסלמי לאזור.
אולם בטווח הארוך, למרד היהודי בתפוצות היו השפעות נוספות. הוא היווה חוליה חשובה בדרך למרד הגדול של בר כוכבא. אפשר להניח בהחלט שלולא ההתנגשויות האלימות של היהודים במצרים, אחיהם בארץ ישראל לא היו מבקשים להילחם שוב באימפריה הרומית בקנה המידה הגדול ביותר עד אז. לא רק זאת – כיום מעריכים שלמרד הגדול בתפוצות הייתה השפעה מכרעת על התפשטות הנצרות באימפריה הרומית. עד לראשית המאה ה-2, היהדות נחשבה לדת מסקרנת שמשכה לא מעט הלניסטים ורומאים, בעוד שהנצרות נחשבה לכת משיחית קטנה ונרדפת. המרד בתפוצות הוביל לא מעט הלניסטים למסקנה כי הם אינם מעוניינים בקשר עם היהדות והחלו לבחון את האפשרות הנוצרית. לכן, למרות שאין לנו המון חומרים שנכתבו על המרד הזה – יכול להיות שמבין כל המלחמות של היהודים ברומאים, דווקא מרד זה היה המכריע ביותר בהיסטוריה האנושית.
(לקריאה נוספת: גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד)