בשנת 1903 נשלח חיים נחמן ביאליק לעיר קישינב, רוסיה, לסקר את הפוגרום שפרץ שם זמן מועט לפני כן. המראות שנגלו לפניו היו קשים: 49 גופות, 92 פצועים קשה ועשרות חנויות של יהודים שנבזזו ונהרסו. אבל יותר מאובדן חיי אדם והפגיעה ברכוש היו אלו אוזלת היד ורמיסת הכבוד העצמי היהודי שזעזעו את נפשו של המשורר הלאומי לעתיד. את תחושותיו הקטגוריות כלפי מי שישבו באפס מעשה ולא התנגדו לפורעים, הוא תרגם לפואמה סרקסטית ומושחזת שהייתה ליצירת חייו – "בעיר ההריגה".
הפואמה הכתה גלים בכל העולם היהודי. מילותיו של ביאליק, שביטאו את הזעם והבושה לנוכח אחיו היהודים שהסתתרו ומלמלו "שמע ישראל", בעוד איכרים רוסים אונסים את נשותיהם ושוחטים את בניהם ובנותיהם, שימשו כתב אשמה חריף נגד דמותו של היהודי הגלותי. לכולם היה ברור כי דברים צריכים להשתנות, ובניגוד לאמירתו של קהלת "מה שהיה – לא יהיה עוד".
בספרה הנפלא "חרב היונה" (1992) מתארת ההיסטוריונית אניטה שפירא את המהפך התודעתי שהתחולל בנפשם של יהודים בכל הנוגע לשימוש בכוח – מפוגרום קישינב ועד הקמת מדינת ישראל. ובמילים פחות מכובסות: כיצד הפכו היהודים מילדי הכאפות של ההיסטוריה לבריון השכונתי. שפירא מסמנת את "פוגרום קישינב" כקו פרשת המים. אם עד קישינב סלידתם של היהודים מאלימות הייתה מקודדת עמוק בכרומוזום הלאומי, אזי בעקבות הפוגרום התחושות הדומיננטיות של הדור היו ש-"חייבים לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא לבוא הרוצחים" וכי "יהודי חייב להגן על עצמו – אחרת אבוד יאבד" במילותיה של שפירא.
עקירת דמות היהודי "החלש, נמוך הקומה, עקום הרגליים, חסר הזריזות הגופנית ובעל היציבה שאיננה מעוררת כבוד", כפי שתיאר אותו מקס נורדאו, הייתה ארוכה וסיזיפית. תהליך שלילת הגלות והולדת "היהודי החדש" היה כרוך ביצירת פסיכולוגיה לאומית חדשה. מי שהתוותה את הדרך הייתה תנועת הפועלים הארצישראלית, שגם עמדה בראש ההנהגה הציונית מראשית המאה שחלפה ועד הקמת המדינה.
"האתוס הדפנסיבי"- כך כינתה שפירא את האסטרטגיה המרכזית של תנועת העבודה בכל הנוגע לשימוש בכוח אחרי הצהרת בלפור ועד מלחמת העולם השנייה. "כשבאנו לארץ", כתב בן-גוריון, "לא באנו להילחם, להרוג, להיהרג, היינו אידיאליסטים. לא באנו לשפוך דם וראינו שאנו חייבים לעשות זאת, כי לא רצינו שנהיה בני חסות בארץ ישראל". בן-גוריון, שסבר כי בתודעתו של היהודי מתרוצצים שני טיפוסים – הגלותי והציוני, הנהיג תפיסה של שימוש בכוח להגנה עצמית בלבד.
הקמת ארגון "ההגנה" בשנת 1920 הייתה עדות לכך. העלייה, ההתיישבות, סלילת כבישים והקמת תשתיות היו המפעלים המרכזיים בהם התמקדה תנועת הפועלים. "דונם ועוד דונם, עז ועוד עז" הייתה לסיסמא השלטת. גישה אבולוציונית זו ראתה בשימוש בכוח הכרח מחויב המציאות, ולא אידיאל לחתור אליו. את השימוש בכוח כאידיאל הם השאירו לאנשי בית"ר, שאימצו לחיקם את טרומפלדור וגבורת תל-חי וחרטו על דגלם את הסיסמא "למות או לכבוש את ההר" שהגה המנהיג הכריזמטי, ז'בוטינסקי.
האתוס הדפנסיבי שאימצו בן גוריון וחבריו להנהגה החזיק מעמד מעל 20 שנה. מאורעות תרפ"ט, הספרים הלבנים ואפילו המרד הערבי שנמשך שלוש שנים (1936-1939) לא שינו את עמדתה של ההנהגה הציונית, שהובילה בזמן המרד קו מדיני של הבלגה. "מדיניות ההבלגה", כתבה אניטה שפירא, "הייתה רציונליזציה של הסלידה היהודית בת הדורות משפיכת דם נקי". כן, שוב הייתה זו הרתיעה מאלימות הנטועה בנפשו ההומיה של היהודי, שמנעה ממנו להרביץ בחזרה.
המעבר מהאתוס הדפנסיבי לאופנסיבי התרחש אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. שילוב של עלבון וזעם לנוכח הידיעות על הזוועות שחוללו הנאצים ואכזבה מרה מעליית מפלגת הלייבור בבריטניה, היא שהולידה את שינוי הגישה. תחושות הזעם תורגמו להקמת תנועת המרי העברי במסגרתה חברה ההגנה לאחיות הקטנות והסוררות, האצ"ל והלח"י, ויחדיו יזמו פעולות טרור נגד הבריטים.
אולם התקיפות לא חיסלו את הרתיעה המובנית משימוש בכוח. "אני חייב להביע את הסתייגותי המוחלטת מאלימות כאמצעי להשגת מטרותינו", אמר נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן אחרי ליל הרכבות. ויצמן דגל עד סוף ימיו באמירתו של הנביא ישעיהו כי "ציון במשפט תיפדה" ולא בכוח. תנועת המרי פעלה מספר חודשים ומיד אחרי "השבת השחורה" זנחה ההנהגה הציונית את האלימות וחזרה לפעול בצינורות הדיפלומטיים.
אבל הרגע בו הושלם המהפך התודעתי התרחש במרץ 1948, עם הוצאתה לפועל של תכנית ד', כשלושה חודשים אחרי הכרזת כ"ט בנובמבר. באותם ימים החמיר מצבו של היישוב היהודי והתמונה הייתה קשה: מספר ההרוגים עמד על 1,100 חללים, ירושלים הייתה נתונה במצור ארוך, ויישובים רבים הפכו למובלעות בשטחים ערביים. בנוסף לכל, חל שינוי במדיניות ארצות הברית, ששקלה לחזור בה מתכנית החלוקה במטרה להביא לרגיעה בסכסוך.
הייתה זו שעת חירום וראשי ההנהגה הציונית הבינו כי דרוש כאן מהלך קיצוני. עד מהרה גיבשה המפקדה הראשית של ההגנה בהשראתו של בן גוריון את תכנית ד', שתכליתה מעבר מאסטרטגיה של הגנה לאסטרטגיה של התקפה. התכנית נחלה הצלחה כבירה ולמעשה שינתה את פני המלחמה. מאות כפרים ערבים נכבשו, "מבצע נחשון" יצא לפועל ומבצעים יזומים יצרו רצף טריטוריאלי כמעט מלא.
אלפיים שנים בהם היהודי היה בן ערובה של תכונותיו הפאסיביות וארבעים שנות ציונות מאופקת פרצו החוצה בחמת זעם. בתוך שישה שבועות עזבו 300,000 תושבים ערבים את בתיהם. היסטוריונים שחלוקים בסוגיית עזיבתם/גירושם של הערבים, תמימי דעים כי אלמלא תכנית ד' לא הייתה קמה מדינת ישראל. חלקם סבורים כי התכנית הניחה את התשתית למליטיריזציה של החברה הישראלית. אחרים יטענו כי כדי לבנות "וילה בג'ונגל" צריכים לחטוב עצים. אנחנו רק מאחלים חג עצמאות שמח!
