אפשר לנסות לנחש מה חלף בראשו של ולטר רתנאו ברגעי חייו האחרונים, רגעים ספורים לאחר שמתנקשים מהימין הקיצוני ריססו את פלג גופו העליון סמוך לביתו בברלין. הנה – אולי חשב לעצמו אחד המדינאים הגדולים של תחילת המאה ה-20 – סוף סוף נפתרה סתירת חיי, סוף סוף הותר הסכסוך הפנימי שייסר אותי מיום הולדתי: השאלה מי אני. בן שבט אסיאיתי נחות או בן האליטה הפרוסית הנעלה? צאצא של משה ואהרון או של שילר וגתה? יהודי או גרמני? רבות סתירות בלב איש וקללת מרתפי הבירה של גרמניה הפרוטו-נאצית היא תקום. יהודי אתה. קבעו הערלים. בביתך, בצאתך וביום מותך. באותו רגע, מותר לקוות, נחה השלווה על ולטר הצעיר והוא החזיר את נשמתו לבורא.
אחת התהיות המטרידות בנוגע לולטר רתנאו היא כיצד דמותו האדירה התאיידה מהזיכרון היהודי. במילים אחרות, כיצד מי שנחשב לאחד המדינאים החכמים והמוערכים ביותר של תחילת המאה הקודמת, האיש שחילץ את גרמניה מפשיטת רגל אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכיהן כשר החוץ המיתולוגי של רפובליקת ויימר, לא זכה לשום הנצחה במדינת ישראל. די מדהים.
אז הנה, קצת סדר ותיקון עוול. רתנאו נולד בברלין בשנת 1867 להוריו – אמיל רתנאו ומתילדה נחמן. אמיל, מהנדס בהכשרתו, היה אחד התעשיינים הגדולים בגרמניה. "בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו", כתב עליו נחום סוקולוב, "מראהו היה כאחד מיושבי ערי השדה, מאיתני הגזע היהודי". בשנת 1881 ביקר אמיל בתערוכה העולמית בפריז וראה שם נורת להט חשמלית שהמציא אחד, תומס אדיסון. המהנדס היהודי נדלק, ומייד הוציא מתיקו מחברת ואייר את הנורה. כשחזר לגרמניה שכלל את ההמצאה של אדיסון ושש שנים אחר כך ייסד את חברת החשמל הגרמנית. בהמשך הביא את הטלפון לגרמניה ופתח את עידן האל-חוט באימפריה. בשנת מותו, 1915, העסיקה חברת החשמל שבבעלותו כ-70,000 עובדים.
ולטר בנו, גיבור סיפורנו, גדל לתוך עושר מופלג באחוזה המפוארת של המשפחה בפרברי ברלין, מוקף משרתים ואומנות, מורים פרטיים ויצירות אמנות. דודנו היה הצייר היהודי מקס ליברמן, מגדולי הציירים האימפרסיוניסטים של המאה ה-20. מגיל צעיר פטפט ולטר בצרפתית פריזאית ובגרמנית גבוהה מתובלת בציטטות ממיטב הספרות הרומנטית. אמו, מתילדה, הקפידה מאוד על חינוך ילדיה. אידאל ההשכלה היה בשיאו בסוף המאה ה-19 ויהודי גרמניה התמקמו בשפיץ התרבותי. שני עשורים אחרי שזכו באמנסיפציה הם לא התכוונו לפספס את ההזדמנות שניתנה להם להיות יותר גרמנים מהגרמנים. ולטר היה התגלמות האידיאה היודו-גרמנית בשיאה. מגיל צעיר הפגין שאפתנות בלתי מוגבלת, ושלח ידו בציור, פיסול וספרות. כשבגר הכיר בערכו, בלשון המעטה. "מאז בריאת העולם היו שלושה אנשים גדולים", כתב, "משה, ישו ועל השלישי אני לא אדבר".
כמי שחזו לו עתיד מזהיר היה דבר אחד שהפריע לרתנאו הצעיר – עובדת היותו יהודי נימול. כי למרות כל העושר, הפאר והכישרון, האצולה המקומית הגרמנית תמיד דאגה להזכיר לו שהוא נחות מהם. למשל, כשהיה טירון בצבא סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון. בהתחלה ניסה ולטר להתנער ממוצאו. ב-6 למרץ 1897 פרסם מאמר בשם "שמע ישראל" בו הוא קורא ליהודים לזרז את התבוללותם, תוך חיקוי גינונים פרוסיים. בפתח המאמר צייר דיוקן של יהודים שראה במרכזי התרבות הברלינאית: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה… שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה… לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו".
אביו, אמיל, כעס מאוד על בנו ורכש את כל העותקים שהצליח להשיג מהעיתון. בהמשך הביע ולטר חרטה על המאמר וטען שבאותה תקופה היה שרוי בדיכאון עמוק. אפשר להאמין לו. על כך תעיד התעקשותו לשמור על יהדותו, למרות העובדה שרבים מחבריו מהאליטה היהודית-גרמנית "זחלו אל הצלב" כפי שתיאר המשורר היהודי היינריך היינה את תופעת המרות הדת ההמוניות בקרב יהודי גרמניה.
בגיל 30 ניהל רתנאו את אחד המפעלים האלקטרוכימיים של אביו בביטרפלד וכעבור עשר שנים כיהן כיושב ראש חבר המנהלים של כ-80 חברות גדולות. מלבד זאת גם צייר, פיסל, ניגן על פסנתר וכתב שירה וספרים פוליטיים, פילוסופיים וכלכליים.
שעתו הגדולה הגיעה במלחמת העולם הראשונה, כשמונה כמתאם-על לענייני כלכלה בזמן המלחמה ואיפשר במידה לא מועטה את הישרדותה הכלכלית של גרמניה. למרות הישגיו נאלץ לעזוב את תפקידו עקב התנגדות שקמה לו בחוגי הממשל בגלל מוצאו היהודי. לבסוף הביס כישרונו את מוצאו. ב-1919 מונה רתנאו ליועץ כלכלי לראש הממשלה ולאחר סיום המלחמה כיהן כשר השיקום ברפובליקת ויימאר, שהייתה הניסיון הגרמני האחרון לכונן משטר נאור ודמוקרטי לפני הופעת התופת הנאצית. בינואר 1922 התמנה רתנאו לשר החוץ – העמדה הבכירה ביותר אליה הגיע יהודי אי פעם בגרמניה.
מעריציו תיארו אותו כגאון מדיני, שופע כריזמה וקסם וכמי שחילץ את גרמניה מהבוץ הכלכלי בו הייתה שקועה אחרי המלחמה. מתנגדיו מהחוגים הלאומניים סימנו אותו כיהודון בוגדני וקוסמופוליטי שמכר את הכבוד הגרמני לבעלות הברית תמורת כסף. באווירה האנטישמית ששררה בגרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת סופו של רתנאו היה ידוע מראש. כששאל את אחד מידידיו מדוע, למרות הצלחותיו, הוא מעורר שנאה כה עזה, השיב לו האחרון: "אתה סתירה מהלכת של התאוריות האנטישמיות בדבר הנזק שגורמת היהדות לגרמניה. לכן הם רוצים להרוג אותך".
ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו ברתנאו שלושה צעירים גרמנים מחוגי הימין הקיצוני. הרצח זעזע את הציבור, מעל מיליון איש ליוו את ארונו וביום ההלוויה הוכרזה ברחבי גרמניה שביתה כללית. יחלפו קצת יותר מעשר שנים עד שחוגי המתנקשים יעלו לשלטון, המפלצת האנושית תתעורר מרבצה וולטר רתנאו יהיה לזיכרון נשכח.