בשנת 1928, מיד אחרי מות אימה, הקליטה הזמרת היהודייה-אמריקאית סופי טאקר את השיר "א יידישע מאמע" וקנתה את עולמה. מאז, בכל פעם ששרה את השיר בהופעות, נהגה טאקר לספר על אימה האהובה, "אישה עם לב יהודי טהור ומסירות אין קץ הניבטת מעיניה".
השיר "א יידישע מאמע" הוא פס הקול של הנשמה היהודית, לפחות עבור כל מי שהוריו נולדו מזרחית לנהר הוויסלה. השיר הוא מעין מנהרת זמן רגשית לגן העדן האבוד של העיירה היהודית; הימים בהם לאימהות יהודיות היו אמנם הרבה פחות זכויות, אבל הרבה יותר כוח – אותו הן הפעילו נגד כל מי שניסה לפגוע בגוזלים שלהן.
למי ששפת היידיש אינה "ה-"מאמע לושן" שלו, השיר הוא למעשה מכתב געגועים של חייל צעיר לאמו היהודייה. האחרונה מתוארת בטקסט כלביאה שדמותה יצוקה בברזל מחושל, שופעת ביטחון עצמי ועוצמה פנימית. אלו כמובן אינם גורעים מהחום שהיא מפיצה לכל עבר, בעיקר לעבר הבן יקיר לה.
אנו קופצים ארבעים שנים קדימה – לשנת 1969. סופר יהודי-אמריקאי בשם פיליפ רות מוציא לאור את "מה מעיק על פורטוני". הספר של רות, שמכר עד היום יותר משישה מיליון עותקים, הוא וידוי של גבר מתוסכל ובודד על ספת הפסיכיאטר. הגבר, אלכסנדר פורטנוי שמו, סוגר חשבון עם כל העולם ואמו היהודייה, אותה הוא מאשים בשלל הצרות שהתרגשו עליו: יחסיו עם נשים, בחירת הקריירה שלו, האובססיה שלו למין והתשוקה הלא מרוסנת שלו לדמותה של ה-"שיקסע". בחוויה של פורטנוי האימא היהודייה משולה לדמיורגוס – האל המרושע שברא את עולמנו – והשאיר אותנו מוכים ומתוסבכים. מגיל צעיר היחסים הסבוכים עם האם מעצבים את יחסיו של פורטנוי עם נשים: "בשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת", תמלל רות את עולמו הפנימי של פורטנוי, "ברגע שנשמע הצלצול האחרון, הייתי ממהר הביתה, תוהה תוך כדי ריצה אם אצליח להגיע לדירה שלנו לפני שאמי תספיק לשנות צורה".
השאלה היא כיצד בתוך דור אחד הפכה האימא היהודייה ממפעל לייצור חום ואהבה כפי שהיא מתוארת בשיר "א יידישע מאמע" לדמות מפיסטופלית, שתלטנית, חרדתית ומחוללת רגשות אשם כפי שמצייר אותה, בין היתר, רות ב-"מה מעיק על פורטנוי"?
הסבר אחד למהפך שחל בדמותה של האימא היהודייה קשור לתיאוריה מעולם הפסיכולוגיה האבולוציונית. נשמע מורכב, אבל האמת היא שזה די פשוט. כפי שאצבעות הידיים סייעו לבני האדם בהתחלה לקטוף תפוחים וללקט גרגרים מהאדמה, וכיום אנו משתמשים בהן כדי לשלוח מיילים, כך תכונות או מוטציות מסוימות, שהשתמשו בהן לתכלית מסוימת מגויסות בהמשך למטרות אחרות. תכונות מסוימות שהיו שימושיות והכרחיות בעבר, איבדו את תוקפן במפגש עם המציאות המעודכנת.
זהו המקור למהפך שהתחולל אצל האימא היהודייה במעבר הבין-דורי באמריקה. הרדיפות התמידיות, הקיום השברירי ואי הוודאות הכלכלית שחוו בני הדור הראשון שהגיעו מאירופה, "הכריחו" את האימא היהודייה לפתח תכונות כמו חריצות, מסירות והקרבה. תכונות אלו הפכו את האם היהודיה לדמות מיתית וזכו להכרת תודה והערצה מצד בני המשפחה, כפי שבאו לידי ביטוי, בין השאר, במילות השיר "א יידישע מאמע".
אלא שאז בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של יהדות אמריקה, המצב השתנה. התנאים הכלכליים השתפרו פלאים, הרדיפות והאנטישמיות נעלמו והחלום האמריקאי כבר לא היה פנטזיה בלתי ממומשת. המוביליות החברתית המהירה של היהודים בתוך דור אחד הייתה לנושא פופולארי למחקר סוציולוגי, כשמידי יום עזבו רבבות יהודים את הלואר איסט סייד – אולי השכונה היהודית הצפופה בעולם – אל עבר חיקם החמים והנוח של פרברי המעמד הבינוני באמריקה.
אבל האימא היהודיה עדיין חיה תחת איום. הגוף אמנם היה באמריקה, אבל התודעה נותרה בעיירה, מוקפת בלגיונות של פוגרומצ'יקים אוקראינים אכזריים שעטים לטרוף אותה. וכך התכונות שהפכו אותה לאגדה של חום עוטף והקרבה אין קץ, נהיו מעיקות, חונקות, בלתי נסבלות. מאם מגוננת היא הפכה לאם מסרסת, המסירות הומרה לשתלטנות, הדאגה למחוללת רגשות אשם סדרתית והדרמה הפכה לקומדיה. "דוקטור, אלה החיים היחידים שלי, ואני חי אותם באמצע בדיחה יהודית!" מתלונן פורטנוי בפני הפסיכיאטר שלו. בהמשך אנו מגלים שהקומדיה היא למעשה טרגדיה קומית והבדיחה היא על חשבון אלכסנדר פורטונוי, הלא הוא פיליפ רות.
חלפו 40 שנה נוספות ופיליפ רות מפרסם את ספרו הגדול "הקנוניה נגד אמריקה" שאפשר לראות בו תיקון לדמות האם מ-"מה מעיק של פורטנוי". "הקנוניה נגד אמריקה" מסופרת מנקודת המבט של פיליפ רות הילד במציאות חלופית שבה צ'רלס לינדברג, הטייס המהולל והפרו-נאצי, הופך להיות נשיא ארצות הברית, ובכך מסכן את שלומם של יהודי ארצו. בספר, רות המבוגר כבר לא זועם על אימו היהודיה כמו רות הצעיר. להיפך. הסופר עטור הפרסים מצייר את אימו בצבעים עזים של חיבה ונוסטלגיה, שמזכירים במידת מה את התיאורים מ-"א יידישע מאמע".
לא ברור אם היה זה הגיל המבוגר המשותף שגרם לרות להזדהות ולהשלים עם אמו, או שמא היו אלו רגשות האשם על רצח האופי שעשה לה ארבעים שנה לפני כן – בגלל אותן רגשות האשם שהיא צרבה בו. בכל מקרה נראה כי לעת זקנה רות מתרכך ומאמץ במידה מסוימת את העמדה שהציעה סופי טאקר, שבחרה לראות את האם היהודייה כאולטימטיבית ומיתולוגית.
אז נוח על משכבך בשלום פיליפ רות. רק בקשה אחרונה יש לנו. ליתר ביטחון, קח איתך איזה סוודר – שחס וחלילה לא תצטנן לנו במקום ההוא שאתה הולך אליו.
